סיפור שריפת בית הכנסת בבנדין (Będzin)
ערכה: יעל רגב
באזור בו עמד בית הכנסת שנשרף, בכביש הראשי לבנדין לרגלי הזמק (Zamek), הוקמה אנדרטה.
האנדרטה, הוקמה בשנת 1993 כחלק משיתוף פעולה בין ארגון זגלמביה וראשי ערים באזור במטרה להנציח אתרים יהודים בעיירות.
הכיתוב על אבן הזיכרון:
זיכרון עד: לקהילת בנדין והסביבה אזרחי העיר שנרצחו באכזריות בידי הנאצים בתקופת השואה בשנים 1939 – 1945. חוג ידידי העיר בנדין הקים אנדרטה זו במקום בו עמד בית הכנסת הגדול אשר נשרף ונחרב בידי הכובשים הגרמנים בליל מוצאי שבת, ח' אלול תרצ"ט 8-9-1939 . תשמש אנדרטה זו כסמל לשנות אימה ואכזריות על יהודי בנדין והסביבה- ביטוי של אחוות עמים בשלום ובשלווה.
מיקום בית הכנסת שהוקם בקרבה לזמק – טירת עתיקה, ולכנסיה מעיד על חשיבותה של הקהילה היהודית בעיני השליט שיושב בזמק. שליט זה רוצה את היהודים בקרבתו ולכן מאשר להם להקים את הרובע היהודי בסמיכות לארמונו ובקצה הרובע ניצב בית הכנסת., במקביל נראה שהוא זקוק למקום תפילה ולכן גם הכנסייה ניצבת בסמוך לטירה.
בית הכנסת המפואר בבנדין נבנה בשנת 1881 על חורבות בית כנסת מעץ שעמד במקום קודם.
בשנות ה-20 של המאה ה-20 עבר בית הכנסת שיפוץ חיצוני ופנימי. על מלאכת העיצוב הפנימי הופקדו האמנים: שמואל ציגלר, משה אפלבוים וחיים האנפט ( Hanft). עבודותיהם של אמנים אלה דוגמת ציורי הכותל המערבי, קבר רחל וסמלי השבטים עיטרו וקישטו את קירותיו.
בנדין נכבשה ב -4.9.39 ובמוצאי שבת בלילה שבין ה-8 ל- בספטמבר, פרצו חיילים גרמנים את שערי הכניסה לבתים שניצבו בסמוך לבית הכנסת השליכו רימוני-יד והורו לכל היהודים להישאר בבתיהם. הנימוק של הגרמנים היה שיהודים ירו אליהם מתוך בית הכנסת. כ- 100 יהודים ברחו אל תוך בית הכנסת והתבצרו בתוכו. כמעשה ראווה העלו חיילי ה- .S.S את בית הכנסת על מתפלליו באש. מי שניסה לברוח, נורה!
אנדרטה בבנדין - כיכר גיבורי הגטו
רביעי, 06 יולי 2016
ערכה: יעל רגב
הכיכר שאנו נמצאים נקראת "ככר גיבורי הגטו" והיא משמשת להנצחת יהודי בנדין שנספו בשואה.
ב- 4.10.2004 התקיים כאן טקס הנחת אבן הפינה לאנדרטה. האירוע המרשים התקיים בנוכחות שגריר ישראל בפולין, מושל מחוז שלזיה, ראשי עיר, נציגי ציבור ובהשתתפות משלחת של יוצאי זגלמביה. האירוע זכה להד תקשורתי נרחב בעיתונות ובטלוויזיה המקומיים והאזוריים.
בטקס שונה שם הכיכר ל"כיכר גיבורי הגטו".
האנדרטה הוקמה כאן, ברובע קמיונקה, אזור עוני בו גרו בעבר צוענים, שכבות עוני ואנשי העולם התחתון. הגרמנים בחרו באזור זה להקים גטו ליהודי בנדין בתקופת השואה. כאן רוכזו בתחילת 1943 יהודי בנדין ורבים מתושבי זגלמביה ללא חומה וללא גדר, אך עם אזהרה ברורה – שכל יהודי שייתפס דינו יהיה מוות (שלט ברוח זו נתלה בגטו).
במשך 4 חודשים רוכזו היהודים בגטו, כשהם חיים בצפיפות נוראית: שלוש משפחות שוכנו בדירת חדר ומטבח (10 – 12 נפשות). מכאן הם גם נשלחו אל מותם.
השילוחים:
השילוח הראשון לאושוויץ היה במאי 1942 וכלל בעיקר חולים, זקנים, נתמכי סעד, נכים, בעלי משפחות גדולות ופליטים רבים שמצאו מסתור בעיר. סה"כ שולחו כ – 5,000 יהודים מהם 3,200 מיהודי בנדין. בין מאי – ליולי 42, הושמדו יהודי העיירות הקטנות בסביבת בנדין. ב 12.8.42 נערכה סלקציה בבנדין ובו ביום שולחו עוד 1,300 מיהודי בנדין לאושוויץ.
השילוח השני שהחל ב- 22.7.43 יצא מגטו קמיונקה. בשעה 6:00 רוכזו היהודים בכיכר השילוחים.נערכה סלקציה בה נבחרו מאות צעירים שנשלחו למחנות עבודה וכל השאר: נשים, ילדים וזקנים שולחו לאושוויץ. מהברוטאליות שנקטו הגרמנים נורו במקום כ 100 יהודים. עדי ראיה מספרים שרבים מהמגורשים שידעו מהו יעד הנסיעה קפצו מהרכבת הנוסעת וגופות יהודים רבים היו מוטלים זמן רב לאורך המסילה בדרך לאושוויץ, חלק הניצולים הוסגרו ע"י פולנים לידי הגרמנים ורק חלק קטן שרד בסיוע פולנים טובים.
השילוח הגדול, החיסול הסופי, החל 1.8.43 ונמשך שבועיים. במהלכו שולחו כמעט כל היהודים לאושוויץ. כ – 200 יהודים הושארו בחיים לעסוק בניקוי הגטו. גם אחרי ה- 10.8.43 עדיין נתגלו יהודים שהסתתרו בבונקרים נתפסו ושולחו למותם. פעולת "ניקוי" הגטו נמשכה עד 13.1.44 אז רוכזו כל היהודים הנותרים בכל גטאות הסביבה ושולחו לאושוויץ.
באוגוסט 2005 נחנכה המצבה לזכר 30,000 יהודים, שחיו התיישבו כאן מדורי דורות ונשלחו למותם באושוויץ על ידי הנצים הגרמנים במלחמת עולם השנייה בשנות 1939-45.
הכתוביות על המצבה בעברית, אנגלית ופולנית.
על הקמת האנדרטה יש להודות במיוחד לראש העיר דאז מר בָּרָן לאדם שידלובסקי ולמירק סטז'ינסקי, אשר יזמו,עמלו והקימו אנדרטה זו.
הצלת היהודים ע"י הכומר מיצ'לב זבצ'קי (Priest Mieczysław Zawadzki)
בליל שריפת בית הכנסת בבנדין, הצליחו כ-50 מתפללים לברוח מהגרמנים מצידו האחורי של בית הכנסת, כשהם רצים במעלה הגבעה לכיוון הכנסייה, שנמצאה במרחק של כ- 250 מ' ממנו.
בכנסיה היה באותה שעה הכומר מיצ'לב זבצ'קי, אשר פתח לבורחים את שערי הכנסייה והסתיר אותם. בשלב מאוחר יותר הבריח את הנמלטים דרך דלת אחורית לכיוון הגבעה המיוערת המצויה מאחורי הכנסייה, שם מצוי בית הקברות היהודי.
על מעשהו זה, הוכרז הכומר מיצ'לב זבצקי, חסיד אומות עולם.
על הקיר החיצוני של הכנסייה לוח בעברית ופולנית, המציין את מעשהו זה של הכומר."…לוח זה מוקדש ע"י יהודי בנדין להגמון מיצ'לב ז'בצקי חסיד אומות העולם שבעת שריפת בית הכנסת ע"י הגרמנים ב- 9.9.39 הציל יהודים בפתחו בפניהם את שערי הכנסייה.
בין הניצולים היה מר יצחק טורנר, יבדל לחיים ארוכים, החי היום בתל אביב ופעיל בארגון.
יצי יצחק טורנר סיפר:
"… התגוררתי עם הורי ואחי ברח' בוצ'נה מס' 3. הבית עמד בשורת הבתים הראשונה הסמוכה לבית הכנסת הגדול של בנדין במעלה הגבעה, שורת בתים, שתחילתה ליד בית הכנסת וסופה למרגלות הגבעה עליה ניצב מבנה הכנסיה.
עם פרוץ המלחמה, ב- 4 בספטמבר 1939, ופלישת הצבא הגרמני לפולין נכנסו הגרמנים לבנדין, תפשו עמדות והתמקמו בעיר. בלילה שבין ה- 8 – 9 ספטמבר 1939, פרצו חיילים גרמנים את שערי הכניסה לבתים, שניצבו בסמוך לבית הכנסת הגדול. החיילים זרקו רימוני-יד ירו לכל עבר והורו לכולם לצאת מהבתים, בטענה שהיהודים ירו אליהם מתוך בית הכנסת.
יהודים רבים, שרצו אל בית הכנסת והתבצרו בתוכו, מצאו את מותם אחר-כך בשריפת בית הכנסת. רבים אחרים הובלו ע"י החיילים הגרמנים ונצטוו לעמוד ליד חומת הכנסיה החיצונה. שם ציוו החיילים לכולם לברוח בריצה. מי שנשאר נורה למוות, מי שברח ירו אחריו ע"מ לפגוע ולהרוג. היתה מהומה והיו צרחות, צעקות של "הצילו", "אמא", "אבא" ו"שמע ישראל".
קבוצת יהודים ואני בתוכם, רצנו ריצת אמוק אל הכנסיה במעלה הגבעה ברחוב "פלבנסקה". החיילים הגרמנים ירו אחרינו בנשק אוטומטי. מספר אנשים נפצעו, מי פציעה אנושה ומי פציעה קלה. לידי רץ חבר/ שכן בשם ווויק סטרייר, אשר בשלב מסוים של הריצה נפגע בראשו ונהרג. תוך כדי הריצה נפצעתי בידי השמאלית. הכדור שפגע בי נכנס באזור המרפק ויצא באזור הכתף.
חלק מהאנשים רצו וברחו לאזור "השוק הישן" (אלטער מארק), אחרים רצו לכוון הכנסיה ונכנסו לגן המקיף את הכנסיה.
אני רצתי לפתח הכנסיה, כשהגענו לפתח הכנסיה פתח לנו הכומר, זבצקי יצ'סלב, את השער והורה לאנשים להיכנס מהר לכנסיה. מספר אנשים ואני בתוכם נכנסנו לכנסיה. הכומר זבצקי הנחה את הנזירות לחבוש ולהגיש עזרה ראשונה לפצועים.
אחרי קבלת עזרה ראשונה וחבישת הפצועים, הסביר הכומר זבצקי, שאם הגרמנים יגיעו לכנסיה ויראו את מה שעשה (עזרה ליהודים) יוציאו אותו ואת הנזירות להורג, כמו כן גם את היהודים אשר יימצאו בכנסיה. על ראשו ריחפה סכנת מוות.
הכומר זבצקי , פתח שער בצד השני של הכנסיה , לכוון בית הקברות הישן "פודז'משה" לשם יצאנו בחסות החשיכה ששררה בחוץ. שם הסתתרתי במשך כל הלילה.
קבוצת האנשים, אשר הגיעו אל הגן המקיף את הכנסיה, לא נכנסו כמונו אל הכנסיה אלא הונחו ע"י הכומר זבצקי אישית לעבור אל הצד השני של הגבעה, שם היה שקט יותר. משם עברו למקום בשם גורקה זמקובה ליד המבצר, שם שהו כל הלילה.
למחרת עם אור ראשון, קמתי ממקום המסתור בבית הקברות והלכתי אל בית החולים לקבלת סיוע רפואי.
ארגון זגלמביה בשיתוף עיריית בנדין ואנשי הכנסיה בבנדין קבעו לוח על הקיר החיצוני של הכנסיה המציין את פועלו של הכומר זבצקי ומוקיר את מעשיו.
המניעים למעשיו האישים של הכומר זבצקי מיצ'סלב נבעו מתוך אהבת הזולת ללא משוא פנים ובודאי לא עבור תמורה חומרית. עבורי ועבור חברי לארגון זגלמביה תהא זו סגירת מעגל ומעט מן התודה להכיר בכומר זבצקי מיצ'סלב כחסיד אומות עולם.
בית היתומים היהודי בבנדין
שלישי, 05 יולי 2016
ערכה: יעל רגב
בית היתומים היהודי שימש מקור גאווה ליהודי העיר. בשנת 1928 תרמה משפחת גרונשטיין להקמתו והוא נחנך בשנת 1932. בהמשך תוחזק ע"י משפחות רבות של תורמים בעלי אמצעים, שלא הסתפקו בתרומה אלא היו פעילים ומעורבים גם במסגרת החינוכית של בית היתומים, ביקרו את הילדים פעם בשבוע כשהם מביאים ארוחת ערב לילדים, עזרו להם בהכנת שיעורי בית ואף שרו איתם. היו ביניהם כאלה שארחו בביתם ילדים מבית היתומים בשבתות.
בית היתומים פעל על פי עקרונות חינוכיים שהתווה יאנוש קורצ'אק. מושגים כמו צדק חברתי, ניהול שיתופי וטיפוח מנהיגות לעתיד היו נר לרגלי מנהליו. הילדים קבעו את החוקים ואת הכללים על פיהם התנהל הבית וכל השוהים בו: תלמידים ומדריכים היו חייבים לציית לחוקים אלה. פרוש הדבר היה שאחריות רבה הוטלה על הילדים החוסים, ואפילו את המדריכים אפשרו להם לבחור. השיטה בה פעל המקום הייתה חינוכית. היחס לילדים היה מקבל ולא פוגעני או אלים. הייתה ענישה, והעונש הקשה ביותר היה שמנהל המוסד לא דיבר עם התלמיד פרק זמן מסוים. הדבר עודד את הילדים להתייחס למקום כבית והם אף בצעו תפקידים רבים בהתנדבות: עבודה במטבח, שטיפת רצפות ועוד…
מתחילת המלחמה החזיקה הקהילה את בית היתומים ששמש גם כבית תמחוי. כל תושב בנדין שנזקק או רצה יכול היה לקבל כאן לחם ומרק חם פעם אחת ביום. בית היתומים שימש גם כמקום בו רוכזו אנשים לפני שליחתם לאושוויץ.
סופו של בית היתומים: בגירוש של יוני 1942 נשלחו כל השוהים בו להשמדה באושוויץ יחד עם חלק מתושבי העיר.
הבונקר – פעולת ההתנגדות של חברי "דרור"
שלישי, 05 יולי 2016
ערכה: יעל רגב
ההתנגדות בבנדין
תנועות הנוער בבנדין היו פעילות והשפיעו רבות. במהלך כל תקופת הגטו המשיכו חברי תנועות הנוער את פעילותם. בתחילה עסקו בעיקר בחינוך, את רוב הזמן הקדישו לחינוך חקלאי ואף הקימו חוות הכשרה במקום.
בין מנהיגי תנועות הנוער בלטה פרומקה פלוטניצקה שהגיעה מוורשה בדצמבר 1942. כמי שעברה את כל מדורי הגיהינום של ביאליסטוק, וילנה, לבוב ורשה וראתה האימה שזורעים הנאצים – לקחה על עצמה ללכת מעיר לעיר ומקהילה לקהילה ולהזהיר את היהודים מהזוועות בהן חזתה ומפני האסון הקרב לבוא עליהם. היא ניסתה לעורר את שומעיה לא ללכת אל מותם ללא קרב, להתגונן. להלחם.
עמה היו צבי ברנדס, הרשל שפרינגר, ברוך גפטק, שלמה לרנר ועזריאל (יוּזֵק ) קוֹז'וּך.
לאחר השילוח הראשון, משראו חברי תנועות הנוער את מה שמעוללים הגרמנים ואת שיתוף הפעולה של היודנראט עמם, החליטו להתנגד למַרוּת היודנראט ועברו לפעול במחתרת. הם התמקדו בניסיונות לחבור למחתרת הפולנית ולהשיג נשק, הזהירו את התושבים מהאסון המתקרב, ניסו להבריח תושבים אל מעבר לגבול בעזרת דרכונים מזויפים וארגנו התנגדות מזוינת.
חיזוק לעשייתם קבלו ביוני 1942, כאשר הגיע מרדכי אנילביץ לחווה בבנדין וכינס את נציגי השומר הצעיר, גורדוניה, דרור ונציגי פועלי ציון. הוא סקר בפניהם את ההתארגנות בוורשה בביאליסטוק ובוילנה, ודרש שההתקוממות תהיה בכל המקומות באותו עיתוי שיקבע ע"י המפקדה בוורשה. הוא שהה בבנדין שבועיים בסופם התאחדו כל הארגונים והוקם ארגון "לקרב". אריה לִיוֶר מגורדוניה הועמד בראש הארגון.
השלב האחרון בהכנה למרד היה שלב ההתגוננות ומציאת מסתור בבונקרים.
ב- 1.8.43, החל החיסול הסופי של בנדין. למחתרת החלוצית היו חמישה בונקרים, שנים לדרור, שנים לגורדוניה, ואחד לשומר הצעיר. בזמן האקציה היו ערוכים רק להתגוננות עצמית.
על נפילת אחד הבונקרים בקטע הבא:
"שכבנו חבויים בבונקר על עליית הגג. דרך החורים אשר בקירות ראינו והנה המשטרה הגרמנית מתקרבת לבית אשר ממול לנו. ברגע בו פתחו את השער והשמיעו את צרחתם 'יודען הראוס!' הסתערה עליהם קבוצה בת 30 יהודים, מזויינים במקלות, אבנים וסכינים. הקרב בין הקבוצה היהודית והאויב שעלה במספרו ובנשקו לא נמשך זמן רב. לאחר מחצית השעה נפלו כל היהודים עד האחרון בהם…. ".
(הרשל וונדרסמן – עלון זגלמביה 13)
עיקר הנשק היה בבונקר בקמיונקה שבו שהו מנהיגי דרור. כל שבעת מנהיגי התנועה, בראשות פרומקה, שהו בבונקר זה. כיוון שהופתעו מעוצמת האקציה, לא הספיקו להעביר את הנשק לשאר הבונקרים. ההתגוננות העיקשת ביותר היתה בבונקר זה, אך למרבה הצער איש מבין השבעה לא נותר בחיים.
נפילת הבונקר: להלן ציטוט מִתּוֹךְ סּפְרָה שֶל רֶנְיָה קוּקֵלְקָה עַל נְפִילָתוֹ שֶל בּוּנְקֶר הַלוֹחֲמִים בְּבֶּנְדִין, המתאר מה קרה כאן לפני 73 שנים, ב-3 ביולי 1943:
"… הָיָה יֹום קַיִץ בָּהִיר שֶל יוּלִי 1943. הַגֶסְטָאפּוֹ הֵקִיפוּ בְּמַפְתִיעַ אֶת גֶטוֹ בֶּנְדִין. הַהֲשְמָדָה וְהַגֵירוּש הֵחֵלוּ! פְרוּמְקָה וְשִשָה חֲבֵרִים שֶהָיוּ עִמָה בְּאֶחָד מִחֲדְרֵי הַקִיבּוּץ, תָּפְסוּ אֶת נִשְקָם וְרָצוּ לַבּוּנְקֶר. הַהֲתְקָפָה הַפִּתְאוֹמִית שֶל הַגֶסְטָאפּוֹ סִיכְּלָה אֶת תָּכְנִית הַהֲגָנָה: לֹא הִסְפִּיקוּ לָבוֹא בְּמַגָע עִם הַחֲבֵרִים בבונקרים האחרים, אוּלָם רוּחַ הַמְגִינִים לֹא נָפְלָה עֲלֵיהֶם. שִבְעָה חֲבֵרִים הֵמָה בַּבּוּנְקֶר וְלָהֶם אֶקְדָחִים וְתַּחְמוֹשֶת, – עַד צֵאת נִשְמָתָם יִילָחֲמוּ עַל חֵירוּתּם.
פתאום נשמע קול צעדים. ברוך גאפטק שהופקד על המשמר, ניתר ממקומו ואחריו פרומקה. גרמנים מתקרבים! כבר שומעים קול דיבורם. הם גילו את מקום המחבוא! יש לפתוח באש! ברוך יורה ואחריו יורה גם פרומקה. שני אנשי ה – ס.ס. מתבוססים בדמם. האחד נהרג מיד, והשני נפצע קשה והרים קול זעקה. כנופיית גסטאפו עטה אל הבונקר. אך החברים החליטו לא להיכנע. מטר יריות ניתך מכל צד. הגרמנים זורקים פצצות תבערה אל המרתף ולהבות אש מתלקחות ועולות. הבונקר בוער על מגיניו. היריות פוסקות. הגרמנים קוראים למכבי האש ומציפים את הבונקר במים. האש כבתה, על הקרקע המפויחת מוטלות הגופות השרופות למחצה ומתפתלות ביסורים. פרומקה מכווצת בכף ידה את האקדוח, מרימה בשארית כוחה את ראשה. עוד רוח חיים בה. היא רוצה להגיד משהו. וידה אינה מרפה מן האקדוח – – מיד קופץ גרמני אחד ורומסה במגפיו. הוא מבקש להוציא את האקדוח מאגרופה המכווץ…
זמן רב התעללו הגרמנים בגופות הגיבורים. לבסוף נקבו את הגוויות בכדוריהם וציוו על אנשי המליציה היהודית להעלות את השרידים החרוכים למשאית משא.
לבסוף הכל נדם.
כך תם פרק של התקוממות בבנדין.
לאחר מלחמת העולם השנייה חזרו חברי תנועת דרור לבונקר "המכבסה" וקבעו במקום לוח זיכרון להנצחת הלוחמים והמחתרת בבנדין.
המכתב האחרון מהמחתרת בבנדין
שלישי, 05 יולי 2016
ערכה: יעל רגב
המחתרת שהייתה בעיר בנדין, פעלה בין השנים 1943 – 1942 , איחדה את כל תנועות הנוער ופעלה להצלת יהודים מהגטו, השגת נשק ומזון, העברת ידיעות למחתרת הפולנית והקמת כוח התנגדות נגד הנאצים.
בתשובה למכתב שהגיע מהנציג הארצישראלי, אשר ישב בקושטא שבטורקיה, כתבו נציגי המחתרת מכתב אחרון. מכתב זה יצא מבנדין ביום 17 ביולי 1943, ובו נכתב, בין היתר:
"לאחר ציפייה ממושכת קיבלנו רק היום, בחרדת שמחה עצומה, את מכתבכם, לדאבון הלב איחר במקצת לבוא.
הישוב היהודי, האחד, שהיה נתון עד עתה בתנאים טובים באופן יחסי, הוא זה שבשלזיה עילית-מזרחית. והנה, לפני שלושה שבועות גורשו משם שבעת אלפים יהודים, משמידים אותם ביריות ובשרפה באושווינצ'ים (אושוויץ).
במשך השבועות הקרובים ביותר, יהיה גם מחוז זה ללא יהודים. בשעה שתקבלו את מכתבנו, לא יהיה איש מאתנו בחיים עוד, על החתום:
פרומקה פלוטניצקה, הרשל שפרינגר, צבי ברנדס, ישראל קוז'וך, שלמה לרנר, ברוך גפטק.
