אוגוסט 2019, מאת: נועם סולקאט ששון
מאז שעמדתי על דעתי, בגיל צעיר למדיי, השואה הייתה מעין נקודת אפס עבורי. באופן תת מודע כמעט, תפסתי את ההיסטוריה האנושית שקדמה לה, כדבר מה שאולי לא התקיים כלל. בשנים האחרונות אזרתי עוז לקרוא מעט על תקופת השואה ועל חיי היהודים בגרמניה בתקופה שקדמה לשואה. אט אט החלה נקודת האפס להפשיר בקרבי. ההכרה בכך שלפני השבר הגדול הזה – לצד מלחמות, מחלות וקשיים נוספים שזימנו ומזמנים חיי האנוש – התקיימו חיים תוססים ועשירים של תרבות, מחשבה, משפחה ואהבה, החלה לחלחל ולעורר את סקרנותי הזהירה.
סבתי מצד אימי, ריבה שור לבית וילדר, נולדה בבנדין בשנת 1912. היא עלתה ארצה עם תנועת גורדוניה בתחילת שנות השלושים, ונפטרה בשנת 1987. על פי מה שסיפרה לי אימי, סבתי לא ידעה למעשה מה עלה בגורל משפחתה שנשארה בפולין בתקופת השואה. היא ידעה שאינם עוד בין החיים, אך לא היכן ומתי נאספו אל אימהותיהם ואבותיהם.
למעט תמונה אחת של הסבא רבא שלי, אלחנן (אלקון) וילדר, אין ברשותי תמונות של בני המשפחה שנשארו בפולין, גם לא מכתבים או כתובות. את שמות אחיה ואחיותיה של סבתי קיבלתי בסוף השבוע שלפני הטיסה מדני רקוטש, שהתנדב בשמחה לסייע לי למצוא מידע. כמו כן, בעזרתו האדיבה של חיים דקל, נודע לי כי הסבתא רבתא שלי נפטרה במאי 1937 וכי היא טמונה בבית הקברות בצ'לדז. למסע יצאתי, אם כך, כשבידי מעט מאד מידע, מתוך סקרנות גנטית כמעט ורצון לפקוד את קברה של סבתה של אימי ולהלך ברחובות בנדין, שם נולדה סבתי ובילתה את ילדותה ונעוריה.
" המסע היה כל מה שהעזתי לקוות"
כאשר נרשמתי למסע לא ידעתי למה לצפות, אך המסע היה כל מה שהעזתי לקוות וכל כך הרבה יותר מכך. יצאנו בקבוצה של 19 אישה ואיש, מנציגת הדור הראשון ועד נציגת הדור הרביעי, ממקומות שונים בארץ, תחומי עניין ועיסוק מגוונים. מיד בתחילת המסע נוצרה תחושה מאד מיוחדת של שותפות הדדית ושל אינטימיות, כזו המאפיינת לרוב אנשים ש"שתו מאותם המים" כמו שאמא שלי מכנה זאת. כמי שמתעניינת באופן כללי בהיסטוריה ובבני האדם, הסיורים וההסברים היו מרתקים עבורי, כל סיפור משפחתי של כל משתתף ומשתתפת הוסיף להבנתי את עושרם של החיים היהודיים טרום השואה. המפגש עם החברים הפולנים היה מרגש מעבר למילים – המחויבות, הפעילות היצירתית והחינוכית, תחושת השליחות, הידע, הסקרנות ולא פחות חשוב – נועם ההליכות והענווה של קרולינה ופיוטור (מייסדי קרן בראמה צוקרמנה) ומרצ'ין, עוררו בי אהבה, השראה ותקווה.
ביום הרביעי למסע, ביקרנו בבית הקברות בצ'לדז. לאחר הטקס שערכנו לזכרו של אביה של דפנה אלדר, זאב לירון ז"ל, החל לרדת גשם זלעפות. חברי הקבוצה שבו לאוטובוס ואני הלכתי לחפש את מצבתה של הסבתא רבתא שלי. רחל מזכירת הארגון אמרה לי לא למהר ולקחת לעצמי כמה זמן שאני צריכה, בזמן שחיים דקל מסייע לי באמצעות הווטסאפ לאתר את המיקום המדויק. כך בגשם שוטף עמדתי מול מצבתה של "איטקא ווילדער", אומרת לעצמי שאנסה לכל הפחות להדליק נר נשמה, אפילו אם יאיר לשנייה אחת. באורח פלא כמעט הנר נותר דולק על אף שלא היה דבר שסוכך עליו. מסרתי לסבתא רבתא אהבה מאמא שלי וממני ופתאום עלה בדעתי שאפילו סבתא שלי, בתה של יטקה, מעולם בעצם לא הדליקה נר ליד מצבת אמה.
כשיצאתי למסע, חברה איחלה לי "תעשי חיים". על פניו זהו איחול מעט מוזר בהתחשב באופי המסע, אך בה בעת האיחול המתאים ביותר, משום שבאתי לחפש את עקבות החיים שהיו שם, וכן להביא לשם משהו מחיי שלי.
עודני נותנת למידע ולחוויות לשקוע בכל מישורי הווייתי, אך כבר יודעת שארצה להצטרף למסעות הבאים (וודאי גם עם אימי שנבצר ממנה להצטרף למסע הזה).
תודתי העמוקה שלוחה לארגון יוצאי זגלמביה, לבת-חן, דפנה ושמשון על ארגון המסע במקצועיות ורגישות, לרחל מזכירת הארגון ודב יושב הראש, למדריכים המקומיים וכמובן לכל אחת ואחד משותפיי למסע שלעולם כבר יהיו בליבי.
להרחבה נוספת על המסע לחצו כאן
