סיפור חייו של ח"כ נפתלי פדר

את אמא (אמא שלי – ו.נ.) פגשתי לאחר המלחמה. לאמא היתה אחות קטנה שהסתתרה במינזר. לאחר המלחמה, אמא הוציאה אותה משם והכניסה אותה לבית ילדים באוטווצק. משם הגיעו קבוצות של ילדים לבית הילדים שלי בביאלי קמיין ואחותה של אמא הגיעה אף היא עם אחת מהקבוצות האלו. אמא עצמה היתה פעילה בקן השומר הצעיר בוולבז'יך הסמוכה ובאה לעיתים תכופות לבקר את אחותה וכך נפגשנו גם אנחנו. אמא היתה יפה מאד, אינטליגנטית מאד ועשתה רושם מאד אריסטוקרטי. היא הצטיינה בכתיבה והחניכים היו מאוהבים בה. כאשר הורו לי לעבור ללינדנפלס בגרמניה, הצעתי לאמא לעבור איתי לשם. נסענו לשם שלושתנו, אמא אחותה ואני ובגרמניה מצאנו בדרך נס, את סבתא (אמא של אמא שלי – ו.נ.) שהיתה בבראונשוויג. מאוחר יותר עלינו כולנו ארצה.
אותך ואת שי (אחי – ו.נ.) גידלתי ברוח חופשית לגמרי. לא ניסיתי ליצור אינדוקטריניזציה של דעות, לא סגידה למנהיגים, לאישים… הכל היה על בסיס של דוגמא אישית. לא הפכתי שום דבר לאידיאולוגיה. יצרנו בית ליברלי. אעפ"י שהייתי איש השומר-הצעיר ומפ"ם, הבית היה פתוח. הפתיחות היתה נר לרגלנו. לא כפינו עליכם שום דבר…
כשעלינו ארצה הייתי בן 29. עד אז הייתי רכז ההנהגה הראשית של השומר הצעיר בגרמניה. היינו אמורים לעלות לקיבוץ ניר דוד, אבל אמא היתה מאד חלשה והיה חשש שלא תוכל לעמוד בתנאים הקשים בקיבוץ. השתקענו בקריות שליד חיפה. עבודה ראשונה מצאתי כנהג משאית. זו היתה עבודה מפרכת. א"כ הציעו לי לעבוד באופן זמני במשרד הרישוי בחיפה. לאחר שעבודה זו הסתיימה, נגשתי למכרז כמזכיר וגזבר מועצת פועלי נשר והתקבלתי.
נשר היתה אז עיירה של עולים חדשים ושימשה כר נרחב לפעילות המפלגות השונות. בנינו תשתית מוניציפלית וכבר אז העסקנו שלוש עובדות סוציאליות. פעמיים בשבוע קיימתי דלת פתוחה לכל אזרח. בנשר קשרתי קשרים מצוינים עם מהנדס המועצה שלימים עבר לבאר-שבע והפך להיות שם מהנדס העיר. המשכנו להיות בקשר והוא הציע לי לגשת למכרז גזבר עירית באר-שבע , משרה שבדיוק התפנתה. הגשתי את מועמדותי ויום אחד קיבלתי הזמנה לפגישה עם דוד טוביהו, ראש העיר. הפגישה התארכה כשעתיים ובסופה הוא אמר לי: "תתכונן לכך שאתה עשוי להיות הגזבר של העירייה". וכך היה. התחלתי את עבודתי בבאר שבע בתחילת 1957. היה לי מאד קשה להתנתק מהבית, אמא ואתם נשארתם בקירית-חיים ואני חזרתי הביתה בסופי שבוע, וגם היה לי קשה להתנתק מהאנשים שאיתם התחברתי בנשר. אבל נדלקתי על הרעיון להיות שותף בהקמת בירת הנגב. אלה היו ימים של בעלי החזון. אנשים האמינו במה שהם עושים. הקמנו אוניברסיטה, בנינו עיר! מבאר-שבע נקראתי למרכז מפ"ם בתל-אביב. בתחילת שנות ה- 60 הוצע לי לנסוע כשליח הסוכנות היהודית לסאן פאולו שבברזיל. נסענו לשם, כל המשפחה, לשנתיים. כשחזרנו ארצה, הייתי דובר המפלגה, מזכיר מרכז המפלגה, המזכיר המדיני של מפ"ם, ב- 1981 נבחרתי לכנסת מטעם מפ"ם. הייתי חבר כנסת במשך שתי קדנציות.
מספר אנשים מאד השפיעו עלי. היה לי מורה באוניברסיטה, יהודי שהתנצר, פרופ' יוזף וסורסקי (וסרצ'וק שמו היהודי). הוא היה מורה להיסטוריה של הרעיון הפוליטי הפולני. רעיון זה ינק מהמקורות של רוסיה ואירופה המערבית. הוא היה אופורטוניסט, גבר מקסים, אינטלקטואל בחסד, מעניין מאד, הרצאותיו היו מרתקות. על רקע התקופה ההיא הוא היה מקור הנאורות והפתיחות. הוא היה מלומד חשוב ובקי בכל רזי התרבות וההיסטוריה העולמית וזה השתקף בהרצאותיו. הוא מאד השפיע על השקפת עולמי ועל דרך הניתוח והחשיבה שלי.
אדם נוסף שהשפיע עלי היה חברי במעונות הסטודנטים היהודיים, אדמונד בורה, שהיה עיתונאי ופרשן מדיני. הוא הקסים אותי בכושר האנליטי שלו ובעצמאות מחשבתית בלתי תלויה. היה לו היגיון חד כסכין. הוא היה הפרשן הראשי של העיתון "דבר" והיה גם הפרשן הראשי של העיתון הפולני "גזטה ורשווה". היינו מאד מיודדים והתייעצתי בו כמעט בכל נושא. דעתו היתה תמיד מקורית, מיוחדת ומפתיעה.
צבי מאירוביץ, הדוד של אמא (אמא שלי – ו.נ., ) אף הוא, מאד השפיע עלי. מלבד היותו צייר מחונן וחשוב, היה איש אמנות וספרות. הודות לו הכרתי את מיטב הסופרים והאמנים שהיו חבריו. אחד מהם, שהשפיע עלי באימרותיו, בשנינותו ובחכמתו, היה אלתר חברו, איש יוצא דופן במקוריותו ובשונותו.
הייתי בחברת מאיר יערי ויעקב חזן שהיו משכמם ומעלה מבחינה פוליטית ואינטלקטואלית.
היה לי מזל ואולי היתה זו גם נטייה אישית שלי, שתמיד התחברתי עם אנשים ברמה תרבותית ואינטלקטואלית גבוהה מאד וזה בהחלט עיצב את חיי הבוגרים.
אלה הם רק מעט ממיגוון האנשים שהשפיעו עלי.
לא פרשתי בבת אחת. עד היום אני פעיל, אמנם לא כמו בעבר אבל יש לי עיסוקים. אני יו"ר עמותת הוצאת ספרים ביידיש "ישראל בוך", אני חבר עמותת "ותיקי מפ"ם" שמקיימת פעילות יותר חברתית מאשר פוליטית, פעם בחודש. אני חבר בהנהלת מדור היידיש של המדינה. זוהי עמותה שנתמכת ע"י משרד החינוך והתרבות והיא מעודדת כל פעילות ויצירה בשפת היידיש. מדור היידיש שייך למשרד החינוך והתרבות. נכנסתי לשם בתוקף תפקידי ב"ישראל בוך". אני חבר במועצת "יד ושם" וזה מצריך השתתפות בישיבות מספר פעמים בשנה. עוצמתה של פעילותי הולכת ומתכווצת. אני אוהב לקרוא. בשנים האחרונות יש לי בעיות בראייה וראייתי נפגעה. זו בעייה, אבל זה לא שיתק אותי. אני עדיין קורא אינטנסיבי ואובססיבי. היה לי קל לפרוש כי לא נזרקתי מהכל. עם הגיל, הפעילות מצטמקת. לא רקדתי משמחה על הפרישה אבל כיוון שזה בא בהדרגה, היה לי יותר קל. אני בכושר לא רע אבל המיגבלה בעיניים מצמצמת את האפשרויות שלי. אילולא זה, הייתי פעיל פי כמה.

היו לי מספר הצלחות לא מבוטלות בחיי. ניהלתי בתי ילדים מייד לאחר המלחמה בפולין ובגרמניה, הייתי מזכיר של מפלגה היסטורית בעלת עבר מפואר, זכיתי להיבחר בשתי קדנציות לתפקיד המזכיר המדיני של מפ"ם, נבחרתי לכנסת פעמיים, הייתי חבר ועדת הכספים בכנסת, נבחרתי לשמש כסגן יו"ר הכנסת. העשייה הכי מרתקת היתה בהיותי גזבר עירית באר שבע: היתה לי הרגשה שאני תורם לבניית עיר במדבר. יכולתי ל"משש" את העשייה. קמו בנייני ציבור, בתי-ספר, קונסרבטוריום ועוד. כגזבר העיר, אני הייתי האיש שחתם וניהל את המימון של כל המבנים האלה. זה היה ממשי. אפשר היה ל"משש" את הגידול של העיר… זה נתן לי סיפוק מיידי.
הייתי עם כל המשפחה בברזיל, בשליחות מטעם הסוכנות היהודית בתפקיד ראש המשלחת של הסוכנות היהודית בברזיל. זו היתה תקופה מאד מעניינת ומרתקת. היה לי סיפוק עצום. הכרתי יישוב חדש, עם חדש, שפה חדשה. הכרתי עולם חדש, שונה ומיוחד. זו הייתה עשייה מרתקת ומעניינת. עסקתי שם בציונות לשמה והכרתי יהדות חמה מאד וציונית.
האדם כפרט תמיד עניין אותי. אף פעם לא התייחסתי לאנשים כמובנים מאליהם. תמיד עזרתי לאנשים ככל שיכולתי. לא פעם הפעלתי קשרים כדי לעזור לאנשים שפנו אלי. היו לי הזדמנויות לעבור לעסקים פרטיים ולהתעשר. דחיתי את זה על הסף. גם הסוכנות הציעה לי להישאר שנה נוספת בברזיל ואני לא הסכמתי. עשיתי את זה מתוך הכרה והחלטה ברורה ומודעת שזה לא מתאים לי. אני מחליט לפי תחושת הבטן וההכרה.
היו גם תיסכולים כמובן. היתה תקופה שהצטערתי שלא הלכתי לקיבוץ. הרגשתי שאני "לא מגשים". ההגשמה נחשבה אז לאידיאל ואני הרגשתי כבוגד. הזמן ריפא את זה. היום אני לא מצטער שלא הלכתי לקיבוץ, אבל זה היה תיסכול שליווה אותי זמן ממושך ביותר. אני כואב ומצטער על מצבו של הקיבוץ היום. אני מצטער שהרעיון הזה הולך ומתדרדר. היה לי תיסכול גדול כשלא נבחרתי לכנסת השמינית בהפרש של 4 קולות. היה אז חשש לזיוף של קולות כיוון שמייד לאחר ספירת הקולות מישהו דאג לשרוף את כל הרשימות.
היו לי הרבה נקודות מפנה בחיים: כשפרצה מחמת העולם השנייה, כשגוייסתי לצבא האדום, כשהמלחמה נגמרה. נפצעתי במלחמה ושכבתי מחוסר הכרה כשלושה ימים. יצאתי מזה. בגרמניה, כשהייתי ראש ההנהגה הראשית של השומר-הצעיר, בעירית באר שבע – כשנבחרתי לגזבר העיר, כשעברנו מחיפה לגור בת"א, כשנסעתי לברזיל בשליחות הסוכנות, כשנבחרתי לח"כ. למעשה, כל שינוי, כל פעילות חדשה שעסקתי בה הייתה מבחינתי נקודת מפנה.
חוויות משמעותיות היו לי בתקופת המלחמה. לא היה יום שהאמנתי שאצא מזה בחיים. הייתי בטוח שחיי מסתיימים. ההפתעה הכי גדולה הייתה שיצאתי מזה. חוויה משמעותית מאד הייתה שהתחתנתי ונולדו לי ילדים. זו הייתה חוויית חיים. כאדם שסבל את כל דרגות הסבל הנפשי והפיסי ושלפניו היו רק תהום וקץ, פתאום אני מקים משפחה, ונולדים ילדים. זה היה מהפך שלם! זה הפיח בי תקווה ואמונה בעתיד. גייסתי את כל כוחותי ואת כל האנרגיות שלי. נולדתי מחדש! החיים הם קליידוסקופיים – תמונות, תמונות… כל תקופה היא מעגל סגור שלם. אני לא יכול עכשיו לקטלג את זה ולומר מה "שווה" יותר. החוויה הכי קשה הייתה המלחמה. כשהגענו ארצה גוייסתי גם כאן לצבא. להיות שוב בחזית זו הייתה חוויה קשה מאד. לחמתי בתל-מוטילה בכורזים. זה היה נורא. לידי נהרג חבר, שכן, בחור צעיר שגר לידי. זו הייתה חוויה שהחזירה אלי את כל הפחדים והאימה של מלחמת העולם השנייה.
לפני כשנתיים כתבתי ספר. לא הייתי כרונולוגי. בחרתי לספר על אירועים בחיי ועל חוויות עפ"י אנשים שפגשתי אותם. קראתי לספר: "פגשתי אנשים" כי לא מעט מהאנשים שפגשתי עשו עלי רושם או הטביעו חותם על תקופה מסוימת בחיי. נקודת המוצא של הספר הייתה לציין כל אדם ששיחק תפקיד בחיי. הפרידה מבית הורי שימשה לי בסיס לתאר את בית הורי. תמיד ידעתי לכתוב אבל אני לא מקצועי.
אני לא מצטער על שום דבר שעשיתי או חוויתי.
זהות
באופיי אני דומה מאד לאבי. את הסקרנות האינטלקטואלית ירשתי גם מאבי אבל במיוחד מאמי. היא הייתה יוצאת דופן מבחינה זאת. אבי היה אוטודידקט ואת זה ירשתי ממנו. ממנו גם ירשתי את הזיקה לעשייה למען הציבור.
אני אדם מתון, לא קוטבי, לא קיצוני. אני רואה בפשרה טובה פיתרון מאד נבון ומעשי. אני שונא קוטביות והקצנה בכל מובן.
בצעירותי מדדתי את כוחי עפ"י שאיפותי, עפ"י חלומותי. חשבתי שאפשר להשיג דברים. עם הגיל מתפכחים – לא הכל בר השגה והגשמה, מעגלים קצוות, מגיעים למסקנה שיש צורך להתפשר. היום אני מקבל דברים שפעם לא התפשרתי לגביהם – כעובדות חיים. יש דברים שפעם בצעירותי לא שמתי לב אליהם בכלל, למשל, ההקפדה על בריאות, על אורח חיים מאורגן ומסודר. היום יש לזה חשיבות יותר גדולה מפעם.
אני חושב שהתכונה הטובה ביותר שלי היא שאני אוהב אנשים ומוכן להושיט להם יד במיוחד בעת צרה ובעת הצורך. התכונה הכי גרועה שלי היא שאני לא סובל נודניקים.
את פילוסופיית החיים שלי עדיין מייצגת הסיסמא של המהפכה הצרפתית: שיוויון, אחווה וחרות. אני לא סוגד לאנשים, לא הולך אחרי סיסמאות של מנהיגים. צריך לבדוק כל דבר לגופו. התהליך של הניסיון לתקן את המציאות משתלם כי הוא נותן סיפוק. עצם התהליך חשוב אולי יותר מהמטרה. לחיים טובים נדרשת שלווה, אמונה באידיאל או במטרות כלל אנושיות וגם תשתית כלכלית כמובן, לפחות בסיסית, שמאפשרת חיים בלי דאגות פרנסה וקיום יומיומי. וכמובן בריאות טובה. אני מאמין בזה שניתן לתקן, שצריך שאיפה לתקן את הפרט והחברה.
עקרונית, לא השתנתה אמונתי באפשרות לשנות, להיטיב ולתקן את הפרט והחברה אבל הדינמיקה של החיים והמציאות לימדו אותי שהדרכים והאמצעים כן חייבים להשתנות בהתאם לדרישות הזמן והמציאות המתחלפת. הראייה השתנתה, כעת היא יותר מציאותית. נדמה לי שיש משהו של בגרות בתפיסה שלי ונוסף לי מימד של אובייקטיביות בראייה. הראייה שלי היא פחות סובייקטיבית. אני יותר מתחשב בחולשות אנושיות.

למעבר לערך הויקפדיה על נפתלי פדר ז"ל לחצו כאן