לורם איפסום דולור סיט אמט, קונסקטורר אדיפיסינג אלית לפרומי בלוף קינץ תתיח לרעח. לת צשחמי צש בליא, מנסוטו צמלח לביקו ננבי, צמוקו בלוקריה.
טקס יום הזיכרון לשואה ולגבורה 8-4-2021
העצרת השנתית לשואה ולגבורה של הארגון העולמי של יוצאי זגלמביה, התקיימה ב-2 במאי, ביד הזיכרון שביער מודיעין, בהשתתפות כ-800 חברים.
נשאו דברים: יו"ר הנהלת הארגון, דב פניני, חוקר השואה פרופ' גדעון רייף, ידיד הארגון אדם שידלובסקי מבנדין פולין ובת-חן בן-עמי סונין, נציגת הדור השלישי.
את הטקס הנחו גל גרינברג וערן פניני ולוותה בשירה חבורת הזמר בניהולו המוזיקלי של יאיר קלינגר, בן ליוצאי זגלמביה.
זיכרון בסלון, יום הזיכרון לשואה ולגבורה 2020
בשל משבר הקורונה לא התקיים השנה הטקס המסורתי לציון יום השואה והגבורה, באתר ההנצחה לקדושי זגלמביה ביער מבוא מודיעים.
אך מתוך ההגבלות נולדה יוזמה חדשה – זיכרון בסלון דיגטלי של חברי הארגון ב-ZOOM.
ההיענות היתה כה רבה שהוחלט לקיים שני מפגשים לשתי קבוצות של חברי הארגון, בהם יספרו המשתתפים את סיפורי המשפחות בערי זגלמביה. המפגש הראשון התקיים בערב יום הזיכרון: 20 באפריל והמפגש השני התקיים ביום הזיכרון לשואה ולגבורה ב-21 באפריל.
שני המפגשים נפתחו בתפילת יזכור שאמר רפי יהלומי, שגם הנחה את המפגש הראשון. את המפגש השני הנחתה אריאלה רוזנשטיין.
המוזיקאי המחונן רונן רוזנר, בנם של חברי הארגון אבי ועינת רוזנר ונכדה של אהובה (ליבה) רוזנר לבית שיינרמן ז"ל, שר וניגן בכישרון רב בשני המפגשים. לכל המשתתפים הוקצבו שבע דקות לסיפור המשפחתי, רבים מצאו קו מקשר בין הסיפורים השונים וההתרגשות הרבה ניכרה בפני כולם.
טקס יום הזיכרון לשואה ולגבורה 2019
יום חמישי, 2 במאי 2019
העצרת השנתית לשואה ולגבורה של הארגון העולמי של יוצאי זגלמביה, התקיימה ב-2 במאי, ביד הזיכרון שביער מודיעין, בהשתתפות כ-800 חברים.
נשאו דברים: יו"ר הנהלת הארגון, דב פניני, חוקר השואה פרופ' גדעון רייף, ידיד הארגון אדם שידלובסקי מבנדין פולין ובת-חן בן-עמי סונין, נציגת הדור השלישי.
את הטקס הנחו גל גרינברג וערן פניני ולוותה בשירה חבורת הזמר בניהולו המוזיקלי של יאיר קלינגר, בן ליוצאי זגלמביה.
הדלקת המשואות התקיימה השנה בסימן הוקרה ליוצאי זגלמביה, דור ראשון ושני, על תרומה יוצאת דופן למדינה.
משואה ראשונה הועלתה לזכרו של אל"מ זאב לירון ז"ל, יליד העיר בנדין, מראשוני הטייסים בחיל האוויר, מפקד הטייסת הראשונה ומפקד קורס טייס ומבכירי המוסד. את המשואה השיא נכדו, לירון אלדר.
משואה שנייה הועלתה לזכרו של דוד קליימן ז"ל, יליד בנדין, שהקים את מפעל ‘מטאור’ לייצור רשתות שונות לבנין וגידור. הרשתות החדשניות שפותחו במפעל מגינות היום על ירקות ופרחים והמפעל זכה בפרס החקלאות. את המשואה השיאו יחד בתו רינה קהאן ונכדתו אמילי.
משואה שלישית הועלתה לזכרו של נפתלי פדר ז"ל, יליד העיר סוסנוביץ, אשר הקדיש את חייו לעשייה ציבורית, כיהן כח"כ מטעם מפ"ם וזכה בתואר "יקיר העיר תל-אביב", על פועלו לשימור שפת היידיש. את המשואה לזכרו השיאו ילדיו, ורד נוף פדר ושי פדר.
משואה רביעית הועלתה לזכרו של פרופ' יהושע פראוור ז"ל, יליד העיר בנדין, חתן פרס ישראל למדעי הרוח ויקיר העיר ירושלים. פרופ' פראוור היה היסטוריון, מגדולי חוקרי ממלכת ירושלים והצלבנים בארץ ישראל, ממקימי אוניברסיטת חיפה ואוניברסיטת בן-גוריון בנגב והעורך הראשי של האנציקלופדיה העברית. את המשואה לזכרו השיא בנו, אהוד פראוור.
משואה חמישית הועלתה לזכרו של יעקב (קובה) צים ז"ל, יליד העיר סוסנוביץ, אמן בעל מוניטין בינלאומי של מעצב גרפי וצייר, אשר עיצב בארבעים שנותיה הראשונות של המדינה בולים, שטרות כסף, מטבעות, מדליות, וסמלים רבים. יעקב צים עסק בחינוך לאומנות ובהקמת בתי ספר לאומנות ברחבי הארץ. על פועלו החינוכי קיבל את פרס משרד החינוך למפעל חיים.
משואה שישית הועלתה על ידי דוד (דוידל'ה) בארי, דור שני להורים ילידי שצ'מישיץ בפולין. בארי משמש כמנכ"ל עמותת אלעד – עמותה הפועלת לחיזוק הקשר היהודי אל ירושלים והוא חתן פרס ישראל למפעל חיים על על תרומתו למדינה, בכינון המפעל הלאומי – עיר דוד.
את משואת התקומה לזכר חיילי נצר אחרון, השיא סא"ל יואב סויסה, מג"ד בבה"ד 1 אשר מלווה את האתר מזה כ-4 שנים. את תפילת אל מלא רחמים נשא החזן חיים גרינשטיין.
טקס יום הזיכרון לשואה ולגבורה 2018
השנה אנחנו מציינים 30 שנה להקמת האתר ו- 75 שנים לחיסול גטאות זגלמביה.
ב- "עמק ההנצחה" היכן שמונצחים שמות הניספים, הלוחות עם השמות עברו לאחרונה שידרוג ונוספו שמות רבים. בטכס נוכחו כ- 700 משתתפים.הטכס נערך והוגש על ידי: הגב' גל גרינברג וערן פניני
נאומים:
ח"כ מיכל בירן
קולט אביטל – יו"ר מרכז הארגונים של ניצולי שואה בישראל
דב פניני – יו"ר הארגון יוצאי זגלמביה
שגית יוגב – בשם דור שלישי של יוצאי זגלמביה
יואנה הופמן Joanna Hofman – מנהלת מכון פולני בישראל
****************************
נאומה של ח"כ מיכל בירן
אורחים נכבדים,
ביום השואה אנחנו עוצרים ומתאחדים עם זיכרון השואה, כל אחד ואחת עם הזיכרון האישי או הקולקטיבי שלו.
מרגש אותי לעמוד כאן, בין אלפי העצים הנטועים לזכר 6 מיליון גברים, נשים, זקנים וטף שנספו בשואה.
נטיעת העצים ביער הזה, מקדשת את זכרם של כל מי שנספה במסגרת הגירוש ההמוני, "הפונקט הגדול", ב12.8.1942.
חבל הארץ הזה היה אחד מהאזורים המתועשים ביותר בפולין. ערב מלחמת העולם השניה, הייתה הקהילה היהודית באזור זגלמביה קהילה גדולה ומשגשגת, שפיתחה לעצמה מסחר, תרבות, בתי כנסת ובתי ספר.
זוועות השואה ומעשי הרצח השיטתיים של מכונת המלחמה הנאצית החריבו את הקהילה עד עפר.
אך 300 הניצולים מאזור זגלמביה, שחלק מהם ומשפחותיהם היושבים כאן היום, הם הסמל הנצחי לגבורתם וניצחונם על השלטון הנאצי. אתם הסמל של ניצחון האור על פני החושך.
גם סבא שלי, חיים קרקובסקי, היה גיבור שניצח את השלטון הנאצי.
הסיפור שמסמל יותר מהכל את מי שסבא שלי באמת היה היא העובדה שהסיבה שנלכד בליטא מלכתחילה כי הוא ואימו ויתרו על מקום באוטובוס שיצא לכיוון לברית המועצות לטובת אנשים אחרים שנזקקו לו יותר.
סבא שלי, ניסה להימלט מליטא לכיוון רוסיה בשנת 1941 אך נלכד על ידי הנאצים. זמן קצר לאחר שהתאחד עם אמו, היא נספתה באופן טרגי באחת האקציות בגטו. עם הרבה תושייה ומזל הצליח סבא לשרוד גם את מחנות הריכוז קייזרוולד, שטוטהוף ובוכנוואלד. בשנת 1971, על אף הקשיים שהציב מסך הברזל, עלה לארץ עם משפחתו.
השנה, בגיל 96, סבי נפטר ונפרדנו ממנו בעצב וכאב.
בכל שנה הולכים ומתמעטים קרובי המשפחה האהובים ששרדו את אימי השואה ובנו את עצמם, את חייהם ואת משפחתם מחדש בארץ ישראל. האתגר של שימור זיכרון השואה הולך להפוך ליותר ויותר קשה. הדור הבא כבר לא יוכל לשמוע את הסיפור ישירות מפיהם של העדים ולפיכך מוטלת עלינו, הילדים והנכדים, חובה גדולה אף יותר של הילדים והנכדים לספר את הסיפור גם לילדינו שלנו – להנחיל את הידע והבנת התהליכים ההיסטוריים, להנכיח את הרגש והכאב המהדהדים לנוכח השפל חסר התקדים בהיסטוריה האנושית, אבל יותר מהכל לבחור כל יום מחדש לחיות ולבחור כל יום מחדש איך לחיות.
סבא שלי, אדם שחווה את תמצית הרוע האנושי לא הפסיק להאמין באלוהים ובאדם. את הזיכרון ההיסטורי הוא תרגם לציווי מוסרי. עלינו, בני העם היהודי שנפל קורבן לרוע המוחלט, לעשות הכול כדי שמה שנעשה לעמנו לעולם לא יחזור על עצמו, לא ליהודים ולא לאף אדם. יותר מכל עם אחר אנחנו חייבים לבחור בכל רגע נתון להגן באופן בלתי מתפשר על זכותו של כל אדם באשר הוא ליחס אנושי, מוסרי, אמפתי, מכבד ושוויוני. זה הנדר שנדרנו כיהודים, כציונים וכבני אדם.
****************************
נאומה של שגית יוגב – בשם דור שלישי של יוצאי זגלמביה
מכובדיי,
"הצבי ישראל על במותיך חלל, איך נפלו גיבורים" (שמואל ב', פרק א' פסוק יט).
כך החל נאום ההספד שהקראתי לפני כ-9 שנים מעל קברו הטרי של סבי, צבי לנדאו ז"ל.
וכשנפטרו סבי וסבתי, ברוניה וצבי לנדאו ז"ל, בשנים 2008 ו- 2009 (בהתאמה) חשבתי לעצמי איזה גיבורים הם היו.
ששרדו את המלחמה. שעברו את התופת.
שעלו לארץ ישראל בגפם.
שבנו חיים.
שהקימו משפחה.
שהטמיעו מורשת.
שנשארו שפויים.
סבי וסבתי היו שניהם יוצאי מחוז זגלמביה.
סבי ז"ל התגורר בעיר בנדין ואילו סבתי בזביירצ'ה.
שני אנשים. שחוו זוועות. ששרדו תהומות.
שהתמודדו באופן שונה בתכלית.
שבחרו בחיים.
שהטמיעו זיכרון.
אני זוכרת שנים בהן סבתי הייתה מספרת. משתפת. חולקת. את ההתמודדות. את הזוועות. צעדת המוות. והבריחה ממנה. אנשים טובים באמצע הדרך. ואנשים טובים פחות. החיפוש אחר משפחתה לאחר השחרור וההיכרות המקרית עם סבי לאחר שמצאה בין ההמון את אחד מאחיה.
כמו סיפורי אלף לילה ולילה היינו אני, אחיי ואחותי, וכך גם בני הדודים שלי, מקשיבים לסיפוריה מבלי לדעת להוקיר את הזכות שנפלה בחלקינו אז.
מבלי להבין, את גודל הזוועות.
סבי, מנגד, לא דיבר.
לא שיתף, לא סיפר, לא חלק, לא אמר, כמעט במשך כל ימי חייו.
בשנות נערותי עוד ניסיתי לדובב. ניסיתי לשכנע אותו לשתף, לדבר, לספר, ולו במעט, רק כדי שהזמן לא יכלה גם את ההיסטוריה שלו.
אך הוא סרב.
באדיקות.
מנגד בחייו היה סבי אדם פעיל מאד.
לחם בהגנה. עבד במשרד הביטחון. היה פעיל בארגונים שונים ושמר על קשרים עם עשרות מחבריו ברחבי העולם ואף ניהל עבור חלקם את נכסיהם במדינת ישראל.
אחת מפעולותיו הזכורות לי באופן אישי הייתה פעילותו הענפה בארגון יוצאי זגלמביה וכהונתו כגזבר הארגון במשך תקופה ארוכה.
כך במשך שנות ילדותי ונערותי לקחתי חלק באירועים שונים, כשאז עוד לא ממש הבנתי מה תכליתם ומשמעותם והם היו בשבילי קבוצת אנשים חביבים ומנומסים שנפגשים מדי תקופה באירועים מסוימים.
כך לצורך הדוגמא, במשך שנים התייצבתי לצד משפחתי בנשף חנוכה באולמי רסיטל בתל אביב.
כך במשך שנים רבות, גם נטעתי עצים ושתילים ממש כאן, במעלה הגבעה בטקס טו בשבט.
כך אני גם מבקרת כאן. מדי שנה ביום השואה, כבר למעלה מ-30 שנה, במצבת האנדרטה לזיכרון הגיבורים לטקס ממלכתי.
בשנותיו האחרונות, לאחר מפגש פסגה שנערך בעידודם ובתמיכתם של בנותיו וחתניו, בבית ילדותו שבבנדין בנוכחות סבתי ז"ל ושתי בנותיו (ביניהן אמי) (שיבדלו לחיים ארוכים), ולאחר שנחה דעתו שההנצחה המעשית הושלמה, הסכים לספר ולפרוט את סיפורי הזוועות שעבר ואשר על אפן ועל חמתן החליט הוא לבחור בחיים.
בדרכו שלו בחייו, מבלי להסביר. מבלי להרבות במילים. מבלי שנבין. ואף מבלי שדיבר כמעט עד אחרית ימיו, הצליח סבי להנציח ולהטמיע בנו את המורשת, את הזיכרון, את ההיסטוריה האישית שלו, בדרך של עשייה. בדרך של התקדמות. בלי מילים. בעיקר במעשים.
הנצחה מעשית.
ולימים, בדרכי שלי, בשיתוף עם חברי הארגון היקרים, בחרתי לקחת בה חלק ולהמשיך את המורשת בדרך של הנצחת טקס הנטיעות בטו בשבט המקורי תוך שיתוף תלמידי כיתתה של בתי הקטנה הלומדת בבית ספר במודיעין.
ומדי שנה מגיעות לכאן עשרות משפחות כדי לנטוע התחלות חדשות ולשתול שתילים חדשים להעצמת המורשת, להנצחת הזיכרון וכאות להמשך גלגל החיים.
וזו, בשבילי, הדרך להגשים את דרכו.
ובתמהיל מנצח של שני גיבורים הצליחו סבי וסבתי בשתי דרכים מיוחדות להגשים את המטרה הנעלה והנשגבת שלשמה התכנסנו כולנו היום כבכל שנה.
לשמור. לזכור.
לעולם לא לשכוח.
ולבחור בחיים.
שגית יוגב, עו"ד
נכדתם של צבי וברוניה לנדאו ז"ל
דור שלישי של ארגון יוצאי זגלמביה
****************************
הגב' יואנה הופמן Joanna Hofman – מנהלת מכון פולני בישראל – נואמת בשפה פולנית
****************************
מדליקי המשואות
משואה ראשונה מעלה רלי טוביאש פולק
רלי טוביאש פולק היא בתם של ברכה (ברונקה) לבית קוקלינסקי מחוז'וב וצבי הירש טוביאש מסוסנוביץ' ואחותה של ורדה גרינברג טוביאש זכרם לברכה.
רלי היתה מהראשונים להירתם לייסוד ארגון בני הדור השני ליוצאי השואה כארגון המכיר בחשיבות המצווה "זכור ואל תשכח". תחילת פעילותה בארגון התבטאה בפנייה לבני הדור השני והבאתם למפגשים הראשונים בהם נשמעו הרצאות ונדונו נושאים הקשורים לבני הדור השני על בעיותיו ולבטיו.
רלי השתתפה במסע השורשים הראשון לפולין בשנת 1988, מסע שסלל את הדרך למסעות נוספים וחשובים אלו לאורך השנים מאז.
ארגון דורות ההמשך של זגלמביה פועל עד היום במלוא המרץ ודואג לשמירת המורשת, להוצאת סיורי שורשים לפולין, להנצחה ולשמירה על הקשר עם דור ההמשך העולמי.
כיום עוסקת בחינוך בעבודתה ולאחרונה חזרה לפעילות בארגון זגלמביה לכבוד ארגון הטקס הנוכחי.
משואה שניה מעלים יעקב ואלה לרנר
יעקב הוא בנם של אברהם לרנר זכרו לברכה וגניה שתבדל לחיים טובים.
גניה האם, מבית זיונס (zayons) מבנדין ליוותה את דור ההמשך באירוח ובהרצאות על הקורות אותה בזמן המלחמה. גניה ויעקב היו ממשתתפי סיור השורשים הראשון לזגלמביה בשנת 1988. יעקב היה פעיל בישיבות ובמפגשים הראשונים של בני הדור השני, השתתף בנשפי חנוכה של הדור הראשון בארגון ובעזרה להוצאת נשפים אלו לפועל.
אלה אישתו, ילידת ורשה, נטלה אף היא חלק פעיל בישיבות שקדמו להקמת האתר ותרגמה לא אחת חומר מפולנית לעברית.
כיום יעקב גמלאי המתנדב בקהילה בעזרה לזולת בתחומים שונים כגון: הקמת גינה קהילתית, מתן עזרה לבתי ספר עם אוכלוסיה בעלת צרכים מיוחדים ומעורב בפרוייקטים קהילתיים שונים. שר בלהקה וסב גאה לשלושה נכדים.
משואה שלישית מעלה ליאורה קולטון אורלי
ליאורה קולטון אורלי היא בתם של נח והדסה (הלה) קנטור זכרם לברכה.
נח והדסה פעלו לטובת הארגון במשך שנים רבות. הדסה הנחתה את קבוצת דור ההמשך המתהווה בתחילת פעילותה והעבירה סדנאות חווייתיות בנושא התמודדות אנשי הדור הראשון וההשפעות על בני הדור השני ופעלה רבות לטובת הארגון.
ליאורה קולטון היתה שותפה בכל הפן העיצובי פרסומי של פרויקט הקמת האתר שכלל את עיצוב הפרוספקט, הקטלוג, הפולדר, סיכת הדש והמעטפה של יום הופעת הבול של זגלמביה מטעם השירות הבולאי.
כיום, ליאורה נשואה, אמא וסבתא. עוסקת בתחומי אומנות בהם ציור, פיסול וקרמיקה ומציגה בתערוכות יחיד ובתערוכות קבוצתיות בארץ ובעולם.
משואה רביעית מעלים יצחק ושושנה מגר
יצחק הוא בנם של מונייק ז"ל ולולה מגר תבדל לחיים טובים.
מונייק, יליד בנדין היה בין מקימי אתר זה ושימש כגזבר הראשון של הארגון. בנו יצחק היה שותף פעיל בקבוצת דור ההמשך בהתהוותה ועזר בבניית האנדרטה באתר זה בציפוי קיר לוחות השיש בבקעת השמות.
יצחק היה הנואם הראשון מבני דור ההמשך בחנוכת האנדרטה.
מתלווה אל יצחק שוש, אישתו, שהיתה פעילה בישיבות ובפעילויות השונות להקמת האתר והשתתפה באופן סדיר בכל המפגשים של בני הדור השני.
כיום יצחק ושוש גמלאים ומטפלים להנאתם בנכדיהם.
משואה חמישית מעלה דיצה אופנהיים
דיצה אופנהיים היא בתם של רבקה ויוסף מונוביץ משצ'מישיץ זכרם לברכה.
יוסף האב היה פעיל בארגון ותרם רבות להקמת האתר באמצעות החברה להנדסה אזרחית – רב"ד שהיתה אמונה על הקמת התשתיות באתר הנצחה זה. דיצה היתה שותפה פעילה בישיבות שקדמו להקמת האתר והנחתה את הטקס שציין את פתיחת האתר.
כיום דיצה עוסקת בפעילות התנדבותית בלשכה המשפטית בויצ"ו, אמא וסבתא גאה.
משואה שישית מעלים שושי ואילן פרידריך
שושי היא בתם של חנה ז"ל לבית ומזר מזמושיץ ומאיר ריינשטיין ז"ל משצ'מישיץ, שהלכו לעולמם בשנה האחרונה.
אילן פרידריך, בנם של יוסף פרידריך ז"ל, יליד בנדין, שחי בסוסנוביץ, וברונקה לבית גרילק מצ'נסטוחובה שתיבדל לחיים טובים.
שושי ואילן, היו פעילים במפגשים השוטפים של דור ההמשך, בהם דנו בהתווית דרכי ההנצחה והזכרון של הניספים בשואה, נטלו חלק בחשיבה כיצד לקרב את בני הדור השני והשלישי להנצחת מורשת הוריהם ובין הראשונים שיצאו למסע שורשים לפולין וסייעו בהקמת האתר והנצחת יקיריהם שנספו בשואה.
כיום שוש משמשת כרכזת הביולוגיה בתיכון אוהל שם ואילן דוקטור לפסיכולוגיה ארגונית, מרצה, יועץ ומטפל משפחתי.
משואת התקומה מעלה שלמה קריב
שלמה קריב הוא בנם של אלקה מבנדין ושמעון קרבינסקי מדומברובה גורניצ'ה זכרם לברכה.
שלמה הוא אחד מעמודי התווך במפעל הנצחת שואת יהודי זגלמביה ובקיום טקסי יום השואה באתר זה כבר עשרים ושלוש שנים.
טקסים אלו הינם העדות הניצחת לתקומת עם ישראל ולהמשכיות יהדות זגלמביה המפוארת.
שלמה מעלה את משואת התקומה לזכר קרוביו מהמשפחות: בוז'יקובסקי, ורוצלבסקי, רושינק וקרבינסקי.
משואה זו מועלית גם לזכר יקירתנו, אמי, ורדה גרינברג טוביאש, מי שהיתה אבן הראשה לתוכן ולהנחיה של עצרות יום השואה לצידו של שלמה במשך 23 שנים, עד למותה בטרם עת בשנת 2012. זכרה ומורשתה מלווים אותנו בפועלנו ומשמשים נר לרגלינו.
ורדה נרתמה בכל מאודה לפעילות בארגון זגלמביה ואני, גל, בתה, ממשיכה את דרכה בהנחית הטקסים.
****************************
מניחי הזרים
1. ח"כ מיכל בירן
2. הגב' קולט אביטל
3. נציג צה"ל
4. נציג משטרה
5. סגן ראש עיריית מודיעין- שלמה פסי
6. אברהם גרין + נכד/ה
7. אסתר גרינגרס + נכד/ה
8. יצחק טורנר
9. מורות תיכון מודיעין
10. אדם שידלובסקי
11. דר' אלכסנדרה נמיסלו
12. משה פינטו – נציג קק"ל
12. דור ראשון- מר יעקב טאוזביץ' מלווה ב- 2 ניניו
13. דור ראשון +נכד/ה.
לסרטון שצולם ונערך על ידי יונה רדומסקי לחצו כאן
טקס יום הזיכרון לשואה ולגבורה 2017
שני, 24 אפריל 2017, אתר ההנצחה לקדושי זגלמביה במודיעין
כ"ח ניסן תשע"ז
בטקס נוכחו כ- 700 משתתפים. את הטכס ליוו בשירה תלמידות לפיתוח קול של המורה המלווה אלה אלרם, במרכז המוסיקה העירוני מודיעין-מכבים-רעות, והרכב "שרים מהלב" – יהוד, בניהול מוזיקלי של המלחין והמעבד יאיר קלינגר, בן ליוצאי זגלמביה.
אמירת קדיש נאמרה על ידי מר צבי אייכנוולד ולתפילת "אל מלא רחמים" מפי החזן חיים אדלר, יקיר העיר תל אביב ובן הדור השני לקהילת זגלמביה.
פרק תהילים אמר הרב חנוך צבי רובינשטיין, דור חמישי לרב לוין מבנדין ונצר לאדמורים המייסדים של חסידות גור.
נאומים:
• יו"ר הוועד המנהל מר דב פניני
• רב אלוף במילואים, בני גנץ, בן לניצולי שואה. הוזמן לטכס אישית על ידי יו"ר הארגון מר מנחם ליאור ז"ל לפני מותו.
• עוה"ד אירית רוזנבלום, בתם של בתיה לבית גורפינקל ודב למל מבנדין, המייסדת של ארגון "משפחה חדשה ".
הטכס נערך על ידי מר שלמה קריב, הגב' גל גרינברג וערן פניני
מדליקי המשואות
משואה ראשונה מעלה רן גילzaglambia (135)
משואה ראשונה מעלה רן גיל לכבוד אמו חדווה גיל, נוכחת עמנו, עתה, עם אישה ראובן. ילידת זביירצ'ה לבית ליזרוביץ , ברחה מהגטו ביום חיסולו, ממקימיי קיבוץ מגידו ומי שהייתה בו, כאביה בפולין, מנהלת בית הספר.
מעיד בנה רן :
כדי לשרוד את השואה, כל אחד מהניצולים היה צריך בתושייה, אומץ, נחישות, אבל בנוסף לאלה, הרבה מאד מזל. כדי לבנות חיים חדשים בצל הילדות והנעורים עם הזיכרון של השואה, בלי השכלה, בלי כסף ובלי משפחה, היה צריך דברים אחרים לגמרי. היה נחוץ מזל כמובן, אבל גם אופטימיות, אמונה ברוח האדם, כשרון והרבה עבודה קשה.
הורי יצאו לשנת עבודה בגרמניה מטעם עבודתו של אבא. במהלך חייהם שם יצרה אימא קשרים עם אישה אחת, וסיפרה לה את תולדות חייה. האישה ההיא שאלה את אימא, אז איך את מדברת איתי כגרמניה. תשובתה של אימי הייתה, אם אני אכליל את כל הגרמנים בגלל אותם אנשים רעים, לא אהיה יותר טובה מהגזענות שהובילה לאסון של נעורי.
כתבה הנינה מעיין:
היינו במיידנק ישבנו והמדריך הקריא עדות. כולם היו עם מבט עצוב וכאוב, עצב באמת עמוק בעיניהם, אבל אני ישבתי שם ורעדתי מבכי וכאב. החברות חיבקו אותי ולא הצלחתי להתרכז, להקשיב. היה לי קשה מאוד. באיזשהו שלב לא יכולתי יותר, באמת לא הצלחתי לחשוב. פשוט בלתי נתפס.
הלכתי בשבילים ומה שעבר לי בראש זה רק אתם. אני כל כך אוהבת אתכם, אתם גיבורים בשבילי ובשביל מיליוני אנשים. באמת חשוב לי שתדעו את זה. אני כל כך מעריכה אתכם, שאחרי הנורא מכל הצלחתם להקים משפחה מדהימה ואיכותית ולגדל ולתת כל כך הרבה אהבה וחום לכולם.
משואה שניה מעלה יונה רדומסקי
zaglambia (138)
משואה שנייה מעלה יונה רדומסקי RADOMSKI לכבוד אימא עדה פוטזמן POTEZMAN מדומברובה גורניצה, ניצולת אושוויץ בירקנאו, מספר 72190 על זרוע שמאל. בת 96 .
כשיכלה הייתה לספר, סיפרה: בשנת 1941 הועברנו לגטו שרודולה בסוסנוביץ, אימא גיטל, אחותי הצעירה חנקה אני עדה ואחותי זושה אם לרובין, תינוק בן 15 חודשים .
אימא שלנו גיטל, אישה חכמה וטובת לב, החזיקה את נכדה התינוק רובין שלא היה רגוע. הוא לא היה רעב ולא צמא, הצביע לכוון הגדר והשמיע בכי של תינוקות, הסתכלתי לכוון הגדר וראיתי שם, תלוי, המעיל של רובין משהתקרבתי אליו והמעיל בידי, הוא התרגש ,קפץ חייך רגוע, מרב אושר. התרגשתי עד דמעות. כשסבתא גיטל אמרה לי ולזושה: "אני אשמור על רובין ואתן תהינה ביחד, אתן צעירות החיים לפניכן", אימא שלנו גיטל ידעה שאין לה סיכוי לשרוד וחיבקה את נכדה המתוק, וכך נפרדנו מאימא מרובין ומחנקה אחותי הצעירה שכנראה סיימו את חייהם באושוויץ. מהגטו נשלחנו אני וזושה לאושוויץ בירקנאו, עברנו, יחד, את הגיהינום הזה .שמרתי על אחותי זושה, נשברה פעמים רבות במחשבותיה על תינוקה כשזכר חיוכו האחרון מותיר לנו תקוות. זושה הקימה משפחה חדשה, עדה הפכה לאשת איש ובשנת 1948 עלו, יחד, לישראל.
משואה שלישית מעלה דידי דגני
zaglambia (141)
משואה שלישית מעלה דידי דגני לכבוד סבתו, רבקה דגני, נוכחת עמנו, עתה.
רבקה בת למשפחת סוחצקי מבנדין, איבדה במלחמה הנוראה ההיא את הוריה, אחיה פנחס ואחותה אידל.
תלאות רבות פקדו אותה במחנה העבודה "גרינברג" ובצעדת המוות ממנה הצליחה לברוח יחד עם חברות נוספות ובכך הצילה את חייה.
רבקה הפליגה לארץ באניית המעפילים "לטרון", גורשה לקפריסין. לבסוף עלתה לארץ למחנה המעפילים ב"עתלית". אחיה נוּחֶם ממנו נפרדה כשגויס לצבא, היגיע ארצה עם צבא אנדרס ולא ידע מה עלה בגורל משפחתו. כששמע שאחותו האהובה נותרה בחיים והיא נמצאת בעתלית מיהר להגיע למחנה, הפגישה הנרגשת ביניהם, הסיוע הרב שנתן לה במהלך קליטתה בארץ והאהבה ההדדית שהייתה בהם כל ימי חייהם היו מיוחדים עד מאד.
עוז הרוח וכוחות הנפש המיוחדים שעמדו לה אל מול מוראות השואה ליוו אותה בבניית ביתה עם בעלה אליעזר, בגידול שני בניה כצברים לכל דבר, תוך שהיא נושאת את הזיכרון ומשתפת בו את בניה ולאחר מכן את נכדיה ואף את ניניה.
באותו עוז היא ניצבת היום מול ההתמודדויות שמזמנות שנותיה המופלגות מבלי לוותר על עצמאותה וחיוניותה.
החוויה הנוכחת עד מאד בחייה היא תחושת התודה העמוקה לריבונו של עולם על תקומתה של מדינת ישראל, על שעם שרידי חרב התנער מעפר וזכה לבנות יצירה מפוארת שכזו.
וכדבריה: "לו אימא שלי הייתה קמה לחיים ורואה את השגשוג, הייתה אומרת שגן עדן ("גְנַעיְּדֶּם") זה כאן.
אתר ההנצחה המיוחד והמכובד הזה ששמות יקיריה חקוקים בו באבן, ובניה, נכדיה וניניה המגיעים עמה לכאן מדי שנה ביום הזיכרון לשואה – מהווים עבורה מקור של גאווה ובמעט גם נחמה.
משואה רביעית מעלה יובל אאורבך
zaglambia (145)
משואה רביעית מעלה יובל אאורבך לכבוד סבו דוד אאורבך, הנוכח עמנו, עתה.
כך מתאר דוד את ילדותו בבנדין: "גדלתי בבית חם בן עשר נפשות והייתי השביעי בין שמונת אחיי ואחיותיי. ילדותי המאושרת יכולה לפאר ספר שלם. למדתי בבית ספר "מזרחי", עם דגש לציונות, כשחלקם של השיעורים מתנהל בעברית. בהיותי בן ארבע עשרה, שבוע לאחר תחילת המלחמה, ב-8 בספטמבר 1939, הוצת ונשרף חלק ניכר מהעיר, כולל בתי הכנסת. יהודים רבים נשרפו חיים בבתיהם, אני הפסקתי לימודיי.
ב-1942 נערכה סלקציה. אספו את היהודים במגרש הכדורגל ואני זוכר שנגזר על אמי להישלח למחנה-ריכוז. אחותי, שרה, התחפשה לאחות והצליחה למלט את אימא, לעת עתה, מרוע הגזירה. בן 17 וחצי הייתי, כאשר ב-20 במאי 1943, עם שחר, הקיפו הגרמנים את הגטו וכולם נדרשו לצאת החוצה. את הורי החבאתי מהר בבונקר שהיה מתחת לרצפת-הבית עמדתי ליד המפתן והראיתי להם שאני "סוגר" את הבית. הובילו אותי למקום-ריכוז הסמוך לתחנת הרכבת ושם התחיל מיון שתוצאותיו היו ידועות מראש: חלק הולכים למחנות-עבודה וחלק למחנות-השמדה. ידענו, בעליל, שאלה שהובלו לרציפי-התחנה והתנגדו בתוקף לעלייתם – נועדו למחנות ההשמדה. אני זוכר שהמחנך והמורה שלי, יצחק פסחזון צעק נמרצות: "יהודים תתנגדו, מובילים אותנו להשמדה". לאחר מכן, הובלנו אני ועוד כמאה אנשים לרציף שהיה מוכתם בדם ובעצם סיפר את סיפור ההתנגדות".
משואה חמישית מעלה בן למל
zaglambia (151)
משואה חמישית מעלה בן למל לכבוד סבו ברנרד דב למל, הנוכח עמנו, עתה.
דב למל הגיע מגטו קמיונקה בבנדין לבירקנאו עם סבתו, הוריו אחיו ואחות ומהרמפה נלקח יחד עם קבוצה של 10 נערים לניסויים רפואיים באושוויץ מאוחר יותר הועברה הקבוצה למחנה זקסנהאוזן – ברלין ושרדה את צעדת המוות.
ברנרד דב מצא את אחיו הבכור, יחד עברו לצרפת ושם התנדב למח"ל – מתנדבי חוץ לארץ, לחם בחטיבת גבעתי במלחמת השחרור נפצע וחזר לקרב. היה בין משחררי ירושלים במלחמת ששת הימים והוא אחד ממקימי אתר הזיכרון במודיעין.
מתוך העיתונות:
"קפה ירושלים" בפולין: "היו לי חיים נפלאים, עכשיו אני מעביר את הזיכרון"
בבניין הפולני שהיה שייך ליהודים – תלויים גווילים של ספרי תורה, ותמונות של משפחות בשחור-לבן. דב למל, ניצול אושוויץ, לא ביקר ב"קפה ירושלים" שפתח בבנדין, בבית שבו נולד. "נדרתי שלא לדרוך שם יותר", הוא אומר. "אבל כמו שחשוב שיראו את אושוויץ, חשוב שיראו מקום שהיה פעם עיר יהודית גדולה, וחיים יהודיים שלמים שנמחקו"
לאחרונה ניתקו שתי חוליות יסוד בשרשרת המופלאה של יהדות זגלמביה:
משואה שישית מעלה קרן גרינגרס
zaglambia (157)
משואה שישית מעלה קרן גרינגרס לכבוד סבתא, אחותנו אסתר ולזיכרון סבה המנוח איזי גרינגרס ממקימי אתר זה.
הפרידה ממך כה טרייה, וחסרונך מורגש בכל דבר בחיי היומיום – בקידוש, בביקורים אצלכם בדירה, במפעל, שם תמונתך מונחת ליד תמונותיהם של אבותיך, בשיחות על המצב בארץ ועל הלימודים, ובעיקר – בקולה של סבתא שנשמע עצוב בלעדייך.
כל מי שהכיר אותך, ולו לכמה רגעים, ראה את הניצוץ שבענייך כשאתה מדבר על סבתא. יום לאחר השחרור מהמחנה פגשת בסבתא, והיא הייתה עבורך לכל מה שהמלחמה הרסה – התקווה, הרצון לחיות, והמשפחה. וכך גם אתה עבורה. אהבה ממבט ראשון, שהניצוץ שלה נשמר 71 שנים.
ואם אניח לרגע בצד את היומיום, חסרונך מורגש יותר מכל היום, יום הזיכרון לשואה ולגבורה.
בעיקר כי אתה חיית את היום הזה 365 ימים בשנה – את השואה, הגבורה, והתקומה שלאחריה.
היית אדם מדהים, שהצליח לשלב בין העצב והזכרון התמידי של השואה הנוראית שעברה עלייך ועל משפחתך, ובין ההבנה שמתוך המקום הזה אפשר (וחובה) לצמוח. והשילוב הזה בא לידי ביטוי בכל מעשייך.
אומרים על אנשים שנפטרו שהם "הלכו לעולמם". אצלך, אין הדבר כך. אתה אמנם הלכת, אך עולמך נשאר כאן, טבוע חזק בכולנו.
עולם של אופטימיות, שניזון מקשיי העבר, אך מתחזק בזכותם למען עתיד טוב יותר.
עולם של חריצות וחוסר פחד מעבודה קשה.
עולם של סקרנות ורצון תמידי ללמוד דברים חדשים.
עולם של כבוד לכל הסובבים אותך מעצם היותם בני-אדם.
עולם שבו המשפחה היא מעל הכל, והיא הדרך היחידה לשרוד ולהתקדם בחיים.
עולם של צניעות וענווה.
עולם של אהבה אמתית וטהורה שהופכת הכל לאפשרי.
אני רגילה שאתה זה שעומד כאן ונואם. והיום, אני פה במקומך, מבטיחה לך שנקיים את צוואתך – נמשיך להפיץ את זכרון השואה. נזכור ולא נשכח.
אנחנו מתגעגעים אלייך סבא, ואוהבים אותך מאוד.
קרן גריגרס
משואה שביעית מעלה עמרי רגב
zaglambia (169)
משואה שביעית מעלה עמרי רגב לכבוד סבתו, חברתנו חנקה, הנוכחת עמנו, עתה ולזיכרון סבו המנוח, מנחם ליאור, היו"ר האחרון של האירגון.
כתב עמרי:
סבא רבא וסבתא רבא שלי, דוד ומרים ליור, עלו לארץ ישראל פעמים.
לראשונה, בשנת 1925 כחלוצים צעירים. הלהט והאמונה לא עמדו מול מחלת המלריה של סבא דוד, והם נאלצו לחזור לבנדין.
תוכניתם היתה לשוב ועלות לארץ, ולכן ייעדו את בנם, סבי, מנחם ליאור, ללמוד חקלאות במקווה ישראל.
בשנת 1944 הם הגיעו שוב לארץ הפעם כניצולי שואה.
במסע רצוף תלאות שארך שבעה חודשים, הם הבריחו גבולות מבנדין, דרך סלובקיה, הונגריה ורומניה לטורקיה, ומשם ברכבת דרך סוריה ולבנון – לארץ.
סמוך לאחר הגיעם לכאן נבחר סבא רבא, דוד, כחבר וועד יוצאי בנדין.
הוא וחבריו פעלו למצוא עבודה ומגורים לניצולים שהגיעו ממחנות ההשמדה.
סבא רבא, דוד, כתב את אחד מספרי העדות הראשונים על השואה ועל תנועת ההתנגדות
בפולין בכלל ובבנדין בפרט. "עיר המתים" הוא קרא לספר.
בהמשך הוא לקח חלק בעריכת פנקס בנדין.
סבתא רבא, מרים ליור, תרמה אף היא לקהילה. שנים רבות כיהנה כחברה הנהלת הארגון.
בנם, סבא שלי, מנחם ליאור, עמד בשנתים האחרונות בראש ארגון יוצאי זגלמביה, וזאת עד לפטירתו לפני חודשיים.
סבא נלחם לתקומת ישראל. הוא השתתף בליוויי שיירות בדרך לירושלים, לָחָם בִּקרבות העיר העתיקה, והיה קצין בכיר מאד בחיל האוויר.
ב- 11 בספטמבר 1969, ביום עמוס קרבות אוויר, בו הופלו 11 מטוסי קרב מצריים, העניקו הרמטכ"ל ומפקד חיל האוויר דרגות אלוף משנה לסבא.
עבור סבא שלי היה זה עוד ציון דרך בניצחונו על הצורר הנאצי.
מתגעגע אליך סבא.
****************************
מניחי הזרים:
• רב אלוף (במיל.) בני גנץ. בן לניצולי שואה. נאם בטכס. הוזמן לטכס על ידי יו"ר הארגון מנחם ליאור לפני מותו
• סגן ניצב אלעד קליין מפקד משטרת מודיעין בשם משטרת ישראל
• סגל אלוף יואב סויסה בשם צה"ל – הניח זר באנדרטת נצר אחרון
• נציגות שגרירות פולין בישראל: Aleksandra KRYSTEK, Magdalena PIEŃKOS
• מר שלמה פסי, סגן ראש עיריית מודיעין מכבי רעות ומירה פלג ממועצת העיר
• מר איציק אופלר בשם פעילי דור שני בארגון
• מר רן שרמן בשם פעילי דור שלישי בארגון
• גב' דפנה אלדר לזכרו של יו"ר הארגון מנחם ליאור ז"ל – זר של כבוד
• מר יצחק טורנר בשם פעילי דור ראשון לניצולי זגלמביה
לסרטון של נאומו של רב אלוף במיל' בני גנץ לחצו כאן
לסרטון שצולם ונערך על ידי יונה רדומסקי לחצו כאן
טקס יום הזיכרון לשואה ולגבורה 2016
חמישי, 05 מאי 2016, אתר ההנצחה, מבוא מודיעים
הטקס נערך על ידי
מר שלמה קריב והגב' גל גרינברג
להלן נאום יו"ר הארגון, מר מנחם ליאור:
מְכוּבָּדַי
אֲלוּף בְמִיל. אֱלִיעֶזֶר שְקֵדִי מְפַקֵד חֵיל הַאֲוִיר לְשֶעֲבָר,
כְּבוֹד הַֹשוֹפֶטֶת, הִילָה גֶרְסְטל, נְצִיגַת הַבִּיקוֹרֶת עַל מַעֲרַך הַתְּבִיעָה וִיְיצוּג הַמְדִינָה בַּעֲרְכָאוֹת,
דוֹר שֵנִי לְיוֹצְאֵי זַגְלֶמְבִּיָה.
נְצִיגַת שַגְרִירוּת פּוֹלִין בְּיִשְראל
Pani Dagmara Bobak vice konsul w Ambasadzie Polskiej w Israelu
נְצִיג עִירִיַית מוֹדִיעִין סְגָן רֹאש הָעִיר מַר שְלֹמֹה פַּסִי
אוֹרְחִים מִחוּ"ל – Distinguished guests)
תּוֹדוֹת וּבְרָכוֹת:
לְגב' רוֹנִית כּהֵן – מְנַהֶלֶת הַקוֹנְסֵרְבָטוֹרְיוֹן בְּרֵעוּת
לְסְגָן נִיצָב קְלַיִין – מְפַקֵד מִשְטֶרֶת מוֹדִיעִין וּפִיקוּדָיו
לְמַר אָבִי אֶסְתֵרְזוֹן – אִיש הַקֶרֶן הַקַיֶימֶת
המְלַוִוים אוֹתָנוּ בְּפִיתוּחַ אַתָּר הזִיכּרון שֶלָנוּ וּבַּטְקָסִים הַשוֹנִים בִּמְסִירוּת וּבְמֶשֶך שָנִים רַבּוֹת.
חֲבֵרַי וִיְדִידַי
יוֹצְאֵי זַגְלֶמְבִּיָה וּמִשְפְּחוֹתֵיכֶם
הַיוֹם, אֲנוּ מְצַיְינִים אֶת יוֹם הַשוֹאָה וְהַגְבוּרָה
בַּטֶקֶס הַמְסוֹרָתִי שֶלָנוּ בַּאֲתָּר הַהֲנְצָחָה שֶל יוֹצְאֵי קְהִילוֹת זַגְלֶמְבִּיָה
בִּרְצוֹנִי לְבָרֵךְ
אֶת בְּנֵי הַדוֹר הָרִאשוֹן הַמְכַבְּדִים אוֹתָנוּ בְּנוֹכְחוּתָם
וּלְאַחֵל לָהֶם אֲרִיכוּת יָמִים בִּבְרִיאוּת טוֹבָה.
אֲנִי שָֹמֵחַ לִרְאוֹת כָּאן אִתָּנוּ, גַם אֶת בְּנֵי הַדוֹר הֹשֵֹנִי וּבִּמְיוּחָד לִפְגוֹש כָּאן אֶת בְּנֵי הַדוֹר הַֹשְלִיֹשִי וְהַרְבִיעִי.
אֲנִי מוֹדֶה לָכֶם עַל הִֹשְתַּתְפוּתְכֶם, וּמֵבִּיעַ תּוֹדָה לְכָל הַפְּעִילִים שֶלָקְחוּ חֶלֶק בְּהֲכַנַת הָעֲצֶרֶת שֶלָנוּ.
לְיַהֲדוּת זַגְלֶמְבִּיָה, תַּרְבּוּת יְהוּדִית וְצִיוֹנִית מְפוֹאֶרֶת.
בַּקְהִילוֹת שֶלָנוּ דָרוּ בִּכְפִיפָה אֲחַת.
חוֹכְמָה יְהוּדִית וְתוֹדָעָה צִיוֹנִית
אֶת הַשִילוּב הַמְיוּחָד הַזֶה של חוֹכְמָה יְהוּדִית וְתוֹדָעָה צִיוֹנִית
עָלֵינוּ לְֹשַמֵר וּלְהַנְחִיל. גַם כְּזִיכָּרוֹן הִיסְטוֹרִי וְגַם כְּתִקְוָוה לֶעָתִיד.
כְּמִי שֶגָדַל בְּעוֹלָם יְהוּדִי
חַי,
שוֹקֵק,
עָֹשִיר
וּמְגוּוָן בְּרוּחַ וּבְּמַעֲשֶֹה,
שֶחָוָוה עַל בְּשָֹרוֹ אֶת אֵימַת הַֹשוֹאָה,
כְּחָבֵר בַּמַחְתֶרֶת הַיְהוּדִית בְּבֶּנְדִין
עוֹנֵד אוֹת הַֹלְחִימָה בַּנָאצִים
אֲנִי עוֹמֵד בִּפְנֵיכֶם הָיוֹם
בְּשֵם בְּנֵי הַדוֹר הָרִאשוֹן לָשוֹאָה
וְקוֹרֵא לָכֶם בְּנֵי הַדוֹרוֹת הַֹשֵנִי הַֹשְלִישִי וְהַרְבִיעִי,
לְהַמְשִיךְ לְשַמֵר בְּאַהֲבה אֶת גַחֶלֶת הַזִיכָּרוֹן וְהַתִּקְוָוה.
עֲלֵיכֶם מוּטֶלֶת הַמְשִֹימָה לְהַמְשִיךְ וּלְהוֹבִיל בְּתֵעוּד וְהַנְחֲלַת זִיכְרוֹן הַֹשוֹאָה בֵּין אִם כְּזִיכָּרוֹן פְּרָטִי שֶל מִֹשְפְּחוֹתֵיכֶם וּבֵּין אִם כְּזִיכָּרוֹן מְשוּתָּףְ לְכוּלָנוּ.
בְּמַהֲלָךְ פְּעִילוּתֵּנוּ הַמְֹשוּתֶּפֶת אֲנִי נֶחְשָףְ לֶאוֹפֶן בּוֹ אַתֶּם מְמַמְֹשִים אֶת הַיִיעוּד שֶל הַנְצָחָה זוֹ בִּדְרָכִים מְגוּוָנוֹת וּמְרָגְֹשוֹת:
מִפְגָֹשִים וְשִֹיחוֹת עַל הַבַּיִת שֶהָיָה שָם פְּעִילוּת עַנֵפָה בְּדַף הַפֵייסְבוּק, בְּחִיפּוּש שוֹרָשִים וסִיפּוּרֵי מִשְפָּחוֹת, יוֹזְמַת בְּנֵי הַדוֹר הַֹשְלִישִי בַּעֲרִיכַת עֲרְבֵי זִיכָּרוֹן בָּסָלוֹן, וְעַל כָּך בִּרְכָּתִי הַמְיוּחֶדֶת.
אַתַּר אִינְטֶרְנֶט חַי וְנוֹשֵם, נְסִיעַת מִֹשְלַחֲת לְפּוֹלִין בָּה יִקְחוּ חֶלֶק יוֹצְאֵי זַגְלֶמְבִּיָה מִקַצְווֹת תֶּבֶל.
עֲבוֹדָה מְשוּתֶּפֶת עִם פּוֹלָנִים מִזַגְלֶמְבִּיָה לְֹשִימוּר הַתַּרְבּוּת הַיְהוּדִית שֶהָיְתָה שָם. וְיַדְכֶם עוֹד נְטוּיָה.
כֵּן, פְּעוּלוֹת אֶלֶה הֵן גַם בִּיטוּי לְתַּמְצִית הָאֲחְרָיוּת בִּנְשִיאַת לַפִּיד זִיכְרוֹן הַֹשוֹאָה.
נָכוֹן וְרָאוּי לָתֵת לַסִיפּוּר הָאִיֹשִי מָקוֹם שֶל כָּבוֹד נָכוֹן וְרָאוּי, לְכַבֵּד אֶת גְבוּרָתָם שֶל מוֹרְדֵי הַגְטָאוֹת וְהַלוֹחֲמִים הַפָּרְטִיזָנִים
וְגַם אֶת גְבוּרָתָם שֶל אֶלֶה שֶהֶחֱזִיקוּ מַעֲמָד עַד כְּלוֹת הַכּוֹחוֹת, שֶל אֶלֶה שֶהִבְרִיחוּ לֶחֶם ושֶל אֶלֶה שֶלָמְדוּ תּוֹרָה בַּסֵתֶּר.
מְהַמָקוֹם הַזֶה בּוֹ אָנוּ עוֹמְדִים הַיוֹם, אְנִי מַבְטִיחַ בְֹּשֵם כּוּלָנוּ לִקְדוֹשֵינוּ הַיְקָרִים שֶנֶעֱלְמוּ לְדִמְמַת נֶצֶח,
כִּי לָעָד נִנְצוֹר אֶת זִכְרָם וְאֶת מוֹרָֹשְתָּם.
אֲסַיֵים אֶת דְבָרַי בְּמִילִים מִֹשִירוֹ שֶל אֲבְרָהָם שְלֹונְסְקִי "נֶדֶר"
"עַל דַעֲת עֵינַי שֶרָאוּ אֶת הַֹשְכוֹל
וְעָמְסוּ זַעֲקוֹת עַל לִיבִּי הַֹשָחוֹחַ…
…נָדַרְתִּי הַנֶּדֶר לִזְכּוֹר אֶת הַכּוֹל,
לִזְכּוֹר –
וְדָבָר לֹא לִֹשְכּוֹחַ…"
"…דָבָר לֹא לִֹשְכּוֹחַ – עַד דוֹר עֲשִירִי
עַד שוֹך עֶלְבּוֹנִי עַד כּוּלָם עד כּוּלָהַם."
****************************
נאומה של השופטת הילה גרסטל
לפני עשר שנים בדיוק, ביום השואה תשס"ו, עמדתי כאן, בטקס זה, ונשאתי דברים.
הוזמנתי אז וגם עתה, לשאת דברים כנציגת הדור השני.
דור שני, שגדל בצל השואה.
דור שני, שחי ונשם כל שעות היממה את השואה, לעיתים באופן מילולי, אך בדרך כלל, באופן בלתי מילולי.
כן. נולדתי וגדלתי בבית של ניצולי שואה.
אימא, ילידת סוסנוביץ שבזגלמביה.
אבא, יליד לודג'.
השואה גרה אתנו, עם אחי הבכור ואיתי, בני הדור השני, בבית.
מכל פרט, מכל תמונה, מכל קיר, מכל דבר מאכל, מכל תכנית רדיו, ניתן היה לחוש בשואה.
מכל דאגה, מכל שמחה, מכל עצב – ניתן היה לחוש בשואה.
אך בעיקר היה ניתן לחוש בשואה, מצד אימא, משני דברים עיקריים:
הראשון – מהשתיקות הארוכות של אימא. מהסירוב העקשני לדבר על מה שהיה שם. מכדורי ההרגעה שהייתה נוטלת מגיל צעיר ביותר, כדי לאפשר לה להמשיך ולשתוק, ולהמשיך ולאחסן את הזיכרונות הקשים כל כך בתא מטען אישי סגור ומסוגר.
השני – מהחיפוש הבלתי נלאה אחר קרובי המשפחה האבודים, אותם ראתה לאחרונה ביום בו הנאצים לקחו אותה מביתה והיא רק בת כ-15 שנים.
אימא, שהייתה בת 14 בלבד כשפרצה המלחמה, איבדה באותה מלחמה איומה, את כל משפחתה. על כל דרגותיה. ובמשך עשרות שנים, כל עוד הייתה צלולה, המשיכה לחפש ולו ניצול אחד ממשפחתה. היא הייתה צמודה ל"מדור לחיפוש קרובים", כל עוד היה מדור כזה, ונסעה ברחבי הארץ, לעיתים איתנו, באוטובוסים, כדי לנסות ולאתר בני משפחה, אך הכול היה לשווא. אימא לא מצאה אף ניצול נוסף ממשפחתה, עד יום מותה.
לפני עשר שנים בדיוק, ביום השואה תשס"ו, עמדתי כאן, בטקס זה, ונשאתי דברים.
שני הורי היו אז בקהל. וגם חבריהם הרבים. הורי האזינו לדבריי בעיניים נוצצות, וחשו, גם אז, שהם ניצחו את הצורר הנאצי.
הורי לא כאן עוד. הם נפטרו בהפרש של חודש וחצי זה מזה לפני כשנה וחצי.
כמו ניצולים רבים אחרים.
עם פטירתם, לקחו עמם, הורי והניצולים האחרים, את השואה שלהם אל קברם.
מה שהם לא הסכימו לספר, או לא היו מסוגלים לספר, או לא הספיקו לספר, לא נדע לעולם.
אין ספר היסטוריה שיכול להכיל את כל שעברו הוריי והניצולים האחרים. אין אנציקלופדיה שיכולה להכיל זאת.
אין אף דרך להעלות על הכתב ולתאר באופן מלא את שהתרחש.
אלה שנולדו וגדלו במשפחות רגילות, מוקפים באהבה וחום. ובאחת, נטרפו קלפי חייהם, והם עומתו עם הרוע, האכזריות, חוסר האנושיות וחוסר התקווה.
אלה שמשך שנים, נאלצו להתמודד עם הקשים שבאתגרים: לשרוד, אך לשמור על צלם אנוש במאבק ההישרדות הזה.
אלה שקמו מעפר חייהם, לאחר שאבדו להם היקרים מכול, גייסו את כול כוחות הנפש והגוף, אותו גוף שכבר לא נשמע להם בשל רזונו וחולשתו, והקימו את מדינת ישראל.
אלה שהקימו משפחות, ונלחמו יום יום את מלחמת הקיום הכלכלית, וחלקם נלחמים אף עד היום.
אלה שגידלו אותנו, בני הדור השני, באהבה, מסירות אין קץ, דאגה, אכפתיות והקרבה.
אלה שבזכותם גדלנו, אנו בני הדור השני, כעם חופשי בארצנו, עם ביטחון עצמי, בריאים, חזקים, בטוחים בקיומנו הפרטי והלאומי, ויודעים שמאחורינו עומדת חומה בצורה התומכת בנו ללא סייג וללא תנאי.
אלה שאפשרו לנו, בעצם קיומם והווייתם, לבנות את משפחותינו, לגדל ילדים משלנו, ונכדים משלנו, באהבה רבה.
חלקם כבר לא אתנו היום הזה, אך חלק אחר אתנו כאן היום, מבוגרים אמנם, אך זקופים רוחנית, ויכולים להביט לאחור בגאווה עצומה.
השרביט שאוחזים הניצולים שאיתנו, עובר אלינו, בני הדור השני והשלישי.
את התעלומה הזו, של איך שרדו הורינו את התופת ההיא, איך קמו מעפר חייהם, והצליחו לעשות את שעשו, לא נפענח כנראה לעולם.
את התודה על מה שהיו עבורנו, על האות והמופת שלאורם גדלנו, אמרנו בדרך זו או אחרת במהלך חייהם, ונמשיך לומר כל עוד יתאפשר זאת,
אך את מה שהיה שם, ככל שאנו יודעים. את סיפור חייהם, את סיפור השואה, האישי והלאומי, מוטל עלינו להעביר הלאה.
אנו גדלנו עם השואה בביתנו.
ילדינו, בני הדור השלישי, הכירו את סבא וסבתא, ניצולי השואה.
לחלק מנכדינו הרכים, יש עדיין זיכרון מסבתא רבתא וסבא רבא, שהיו ניצולי שואה. אך זיכרון זה מתעמעם והולך.
לנינינו, לא יהיה כל זיכרון אישי כזה.
הם יקראו על השואה בספרי ההיסטוריה, ויתכן שהיא תתערבב להם עם מלחמת האזרחים בספרד, אולי רומי, אולי יוון.
ועלינו, בני הדור השני, מוטלת החובה שלא כך יקרה.
אנו חייבים להבטיח שזיכרון השואה לא יקהה ולא ייעלם.
שכל אחד ואחת מבני משפחתנו, ייקח עמו לכל חייו, את הזיכרון הזה, גם אם לא חווה אותו אישית.
רק בכך נמלא את צוואתם של הורינו, אלה שאיתנו ואלה שכבר לא איתנו, ואולי גם נבטיח בדרך זו, שילדינו וצאצאינו הנוספים, יבינו שאין לנו ארץ אחרת. שמדינת ישראל היא הבית של כולנו. שגם אם לא קל כאן, וגם אם קיימות מחלוקות, זה הבית של העם היהודי, שאת המשך קיומו כאן, צריך להבטיח.
ניצולי השואה הנוכחים כאן, ההורים שלי ושל שכמותי, שכבר לא איתנו, ניצחו את הצורר הנאצי. המעמד הזה הוא עדות לכך.
אנו, בני הדור השני, חייבים להם ולנו, להנציח את הניצחון הזה.
אמרתי אז שכבוד גדול נפל בחלקי לשאת דברים בטקס זה כבת ליוצאת זגלמביה. אמרתי גם שבצד הכבוד הגדול וההתרגשות הגדולה, זו הזדמנות לומר תודה. לומר תודה לניצולי השואה הרבים שגדשו את רחבת הטקס, ששרדו את התופת והגיעו עד הלום.
אלה שבזכותם יכולתי אז ויכולה אני גם היום, לעמוד כאן, ולשאת דברים.
****************************
אלוף במיל' אליעזר שקדי, מפקד חיל האויר לשעבר
לחץ כאן לשמיעת נאומו של אלוף אליעזר שקדי
****************************
מדליקי המשואות
משואה ראשונה תעלה יובל שמרלינג.
אני יובל שמרלינג בת עשר וחצי.
אני נינתה של ידג'ה פוקס לבית מיטלמן וברוך פוקס.
נכדתם של הילה גרסטל, לבית פוקס, וראובן גרסטל.
ביתם של זהר שמרלינג לבית גרסטל, ואמיר שמרלינג.
סבתא רבא שלי , ידג'ה, נולדה בסוסנוביץ שבחבל זגלמביה, והייתה הילדה הקטנה ביותר במשפחה בת 8 נפשות.
אני רוצה לספר לכם קצת על סבתא רבא שלי.
היא הייתה רק בת 14 כשפרצה מלחמת העולם השנייה.
לא בהרבה מבוגרת מגילי שלי.
בתור הבת הקטנה, הייתה סבתא ידג'ה מפונקת מאד.
גם הוריה וגם אחיה, טיפלו בה במסירות, ומילאו את כל רצונותיה. שום דבר בחייה הצעירים לא הכין אותה לגיהינום שפרץ אל חייה עם פרוץ המלחמה.
היא חלמה להיות רופאה, והצטיינה בלימודים בבית הספר היסודי בו למדה. היא הייתה חברה בתנועת הנוער הציוני, והאמינה שהעולם טוב ומטיב.
גם כשהאנטישמיות התפשטה בסביבתה, והיא נזקקה לליווי של אחיה המבוגר כדי לחזור בבטחה מבית הספר הביתה, האמינה שיהיה טוב.
גם כשהיה מחסור במזון ותרופות, כשהיה קור כבד ולא הייתה כל אפשרות לחמם את הבית , היא האמינה שיהיה טוב.
גם כשאביה נפטר בשל התנאים הקשים, ושני אחיה הבוגרים ברחו לרוסיה, נשלחו לסיביר ונפטרו שם, האמינה שיהיה טוב.
אבל, כשהייתה סבתא רק כבת 15 דפקו הגרמנים בדלת ביתם ואספו את כל הנערים והנערות למקום כינוס.
זו הייתה הפעם האחרונה שסבתא רבא שלי ראתה את בני המשפחה שלה.
זו הייתה הפעם האחרונה של החיים הקודמים והמאושרים של סבתא.
זה היה היום של התנפצות החלומות לעתיד טוב, גם אם סבתא לא ידעה ולא הבינה זאת באותו יום.
ממקום הכינוס הועברה סבתא ידג'ה עם חברותיה ורבים נוספים אחרי 3 ימים למחנה עבודה בחבל הסודטים. הן עבדו בטוויה, 12 שעות כל יום, עם ידיים במים רותחים, כשמידי פעם, המים חושמלו כדי לענות ולפגוע באסירות.
המשגיחות היו אכזריות.
להתקלח אפשרו להן פעם בשבוע.
אוכל לא היה להן כמעט.
ועדיין סבתא לא איבדה את התקווה.
גם כשהעבירו אותה למחנה עבודה אחר, להכנת תעלות ומחפורות לטנקים, סבתא לא איבדה את התקווה.
היא הייתה רזה וחולה וחלשה ובודדה, אך לא איבדה את התקווה.
ב- 8.5.45 שוחרר המחנה בו הייתה סבתא ידג'ה על ידי הרוסים.
גם אחרי השחרור, אותו סבתא חגגה כיום הולדת נוסף כל שנה, הרוע לא נגמר.
הוא הוחלף ברוע של הרוסים ושל הפולנים.
גם כשחזרה לסוסנוביץ, נתקלה באנטישמיות קשה ואז גם גילתה שאף אחד מבני משפחתה לא שרד את התופת.
לא נותר לה אף אחד בעולם. ולא הייתה לה גם תשובה לשאלה : למה דווקא היא היחידה שניצלה.
וכך, בת 20 בקושי, לבד בעולם, החלה סבתא ידג'ה את המסע לארץ ישראל.
דרך מחנה הכשרה באיטליה, שם הכירה את סבא רבא שלי, ברוך פוקס, הגיעה בינואר 1946, באניית מעפילים "אנציו סירני" לעתלית.
סבא רבא ברוך, שנולד בלודג', ניצל מהתופת בדרך אחרת.
כל עוד הייתה סבתא צלולה, ניסתה היא למצוא קצה חוט לבני משפחתה האבודים. התעלומה הזו, של היעלמות כל בני משפחתה, ליוותה אותה עד יום מותה, ללא פתרון.
סבא ברוך וסבתא ידג'ה הקימו משפחה בארץ ישראל.
משפחה חמה ואוהבת ומעניקה ומפנקת. משפחה ציונית.
נולדו להם 2 ילדים, 5 נכדים, ו- 10 נינים סבא וסבתא נפטרו לפני כשנה וחצי בהפרש של חודש וחצי .
אני משיאה משואה זו לזכרה של סבתא רבא שלי, בת זגלמביה, שבזכותה ובזכות סבא רבא ברוך, הוקמה המשפחה החמה והאוהבת הזו. המשפחה שהצמיחה מתוכה ילדים, נכדים ונינים ציוניים, אוהבי אדם ואוהבי המדינה.
משפחה התורמת לקהילה, לאיחוי השסעים ולצמצום פערים.
משפחה, שבאמצעות סבתא הילה, תרמה גם תרומה משמעותית למערכת המשפט במדינת ישראל, לחיזוק שלטון החוק ושיפור אמון הציבור בו.
משואה שנייה מעלה רועי מרין .
אני רועי מרין בן 26
אני נין של יצחק וגיטל מרין, מבנדין ..
ב 1 באוגוסט 1943 החל חיסול הגטו, ב 3 באוגוסט 1943 גורשו לאושוויץ. גיטל ,יצחק וכל בני המשפחה המורחבת לאחר גילוי הבונקר בו הסתתרו
גיטל, סבתא רבא שלי, בחוכמתה ידעה מה היעד של רכבות אלה, והצליחה לדרבן את שני ילדיה- שאול ודינה לברוח מתחנת היציאה של הרכבת .
הילדים בני 10 ו-8 מצאו את דרכם לאניאלה, ושם הוחבאו ע"י הבחורה הצעירה בתוך חדרון קטן במשך שנה וחצי. תקופה בה לא זכו לראות אור יום, ולתקשר עם העולם החיצון. עם תום המלחמה יצאו ממקום מחבואם כדי לגלות שמכל תושבי העיר היהודים רק ספורים בלבד שרדו את המלחמה והוריהם בין הנרצחים. על אומץ ליבה הוכרה אניאלה כחסידת אומות עולם.
בין היחידים שחזרו לבנדין בחיים הייתה דודתם שרה ספלבינסקי לבית מרין ששרדה את המלחמה עם בנה במזרח פולין. היא מצאה את שני הילדים והייתה להם כאם
לאחר קום המדינה עלו לארץ ושם התחילו את חייהם.
סבי שאול מרין היה נער מוכשר, והצליח להשלים את לימודי היסודי והתיכון בתוך שנים ספורות. בתום לימודי התיכון התקבל לעתודה האקדמאית, שירת בצבא כרופא גדודי וחטיבתי ולאחר מכן התמחה ברפואת עיניים.
סבי שהחל, תרתי משמע, בתחתית הבור הצליח להתרומם למעמד עולמי בתחום רפואת העיניים. תחת ידיו הוא החזיר מאור עיניים לאלפי חולים בישראל אפריקה וארצות הברית. סבי נפטר לפני שלוש שנים לאחר קריירה מפוארת.
אבי, דר עופר מרין, ממשיך את דרכו. אבי מנתח לב, מנהל יחידת הטראומה , וסגן מנהל בית החולים שערי צדק. כמו סבי, גם הוא פעיל מחוץ לגבולות ישראל. אבי מפקד מזה עשור על בית חולים השדה של מדינת ישראל, ולקח חלק במשלחות צה"ל לאזורי אסון ובכלל זה- להאיטי , יפן, הפיליפינים ונפאל.
אני, רועי, ממשיך מסורת זו- ולומד שנה ראשונה רפואה בטכניון.
אני משיא משואה זו לזכרם של סבא וסבתא רבא שלי, שבכות תושייתם זכיתי להיות חלק ממסורת משפחתית של עזרה לזולת, ונתינה ללא גבולות, ללא הבדלי גזע ודת. בניגוד למה שהם, יחד עם ששה מיליוני יהודים, לא זכו לו.
משואה שלישית יעלה ערן פניני.
ערן פניני דור רביעי למשה אהרון פרלשטיין, חסיד גור שהפך ציוני, יליד סוסנוביץ , דור שלישי למנחם פרלשטיין – פניני, יבדל לחיים טובים, ניצול שואה ודור שני לדוב פניני , יליד ישראל.
אילו יכולתי הייתי שואל את סבתא רבתא שרה מה חשבה וכיצד הרגישה כאשר ייעצה לסבא שלי, מנחם ולאחיו פנחס לברוח לרוסיה לבדם. מעשה שהיה כך היה, כפי שסיפר סבי:
אחיו של סבי, פנחס, נעצר כי נכלל ברשימת המיועדים ל"משלוח" למחנה עבודה. יוז'ק קוז'וק מראשי הנוער הציוני בסוסנוביץ' שחרר אותו וייעץ לו לברוח לרוסיה. פנחס חזר הביתה וסיפר לסבי, שהיה אחיו הקטן, ולאמו על העצה שקיבל ושלושתם ביחד החליטו כי סבא ופנחס יברחו דרך קרקוב (שם היה דודם יוסף) לרוסיה.
סבתא שרה ביקשה שילכו הם הצעירים ויצילו את עצמם, בלעדיה שכן היא כבר זקנה ושלא ידאגו לה. אכן, הם יצאו לרוסיה ועברו בדרך אצל דודם יוסף בקרקוב.
כשהגיעו לרוסיה נעצרו על ידי הרוסים והצליחו לברוח, ובשלב מסוים איבד סבי את אחיו ונשאר לבדו בעולם והוא רק בן 18. עבר ערים רבות, אזורים שונים והגיע אף לסיביר. בשלב מסוים גויס לצבא האדום.
את תלאותיו בעת שהותו ברוסיה סיכם סבא:
"בשהותי בברית המועצות הייתי מנהל חשבונות, גונב גבולות, קוטף כותנה, כורה פחם, גנב (פחם), פועל בניין, סבל, הומלס, עגלון, סנדלר, חייל בצבא באדום וביצעתי עוד כל מיני עבודות כדי לשרוד".
כחייל בצבא האדום, היה סבא מנחם בין משחררי מחנה ההשמדה מאיידנק ומשם יצא לארץ ישראל.
אני מאמין ומקווה שסבתא שרה הייתה שלמה עם החלטתה כשאמרה לסבי לברוח כי האמינה שישרוד. יעידו כי החלטתה הייתה הנכונה שני ילדיו וכלתו, שלושת נכדיו ותשעת ניניו שמלווים את סבא גם היום, בגיל 94.
משואה רביעית תעלה חדוה לבנה.
חדוה לבנה, בתה של הלה – עפרה לוסטגרטן, לבית פריידמן מבנדין – סוסנוביץ, תבדל לחיים טובים, מעלה זכרם של סבתא פריידה וסבא חיים-פישל ולזכרה של השפחה כולה.
"סבתא וסבא" צמד מילים שלא זכינו, אחותי שרית ואנוכי, לאמרם מעולם – הורינו שניהם, היחידים שניצלו מכל בני משפחתם הענפה. היום שתינו זכינו לחוות את חווית הסבתאות. רצינו שתדעי, סבתא פריידה שתחת שלושת נכדיך, שתי בנותיך הגדולות, ושאר בני המשפחה שאבדו, אמנו/בתך ששרדה, עפרה זכתה ל-5 נינים.
למדנו להכיר אתכם סבא וסבתא מסיפוריה של אמנו, למדנו על משפחה חמה, ערכית, אמידה אך צנועה. משפחה דתית שביתה פתוח לארח אורחים רבים בכל שבת ובחגים. משפחה שמנהלת בית מסחר מצליח ובמקביל פעילות התנדבותית של נתינה וגמילות חסדים.
כן סבתא פריידה ,הנחלת לכולנו מורשת משפחתית של נתינה ועזרה לזולת. בתך עפרה -אמנו היקרה- בת 91 , עדין פעילה כמתנדבת בשרות לקשיש בבטוח לאומי ובהתארגנות ההומנית "עמך", אנחנו שתינו בחרנו במקצוע העבודה הסוציאלית כדרך חיים ושתי בנותיה של חדוה – הנינות נכדות – אחת, עובדת סוציאלית עם נערות בסיכון והשנייה, מתנדבת בעמותה לעזרת פליטים.
מגיל צעיר שמענו בפרוט את כל קורות המשפחה במלחמה ואת קורותיה של אמנו בגטו, במחנות העבודה, בצעדת החורף הנוראית עד למחנה ברגן-בלזן, על הרעב והמחלות הקשות-השחפת והטיפוס- לצד החברות האמיצה בברגן-בלזן, על יום השחרור, ה- 15.4.45 שהגיע כשאימא כבר שכבה מחוץ לצריף בצד מעולפת על סף המוות.
ושמענו על השיקום המפתיע, על החברויות החדשות של הניצולים, העלייה לארץ באניית המעפילים "חיים ארלוזורוב" בפיקודו של לובה אליאב ,ושוב המחנות בקפריסין והעליה לארץ במלחמת השחרור.
בילדותינו ראינו טבעת קטנה שאימא שומרת ולימים שמענו את הסיפור הבלתי יאמן. כן זו הטבעת שאתם סבתא וסבא נתתם בידיה של אימא יחד עם זוג עגילים וכסף ,שמתם הכול בשקיק בד קטנה ואמרת לה שאם היא תישאר לבד ותצטרך עזרה היא תוכל למכור ולהיעזר בזה כדי לשרוד. ואימא בדרך מופלאה הצליחה לשמור ולהחביא אפילו בפה, את השקיק עם הטבעת והכסף.
אך הרגעים הקשים מכל היו ונשארו רגעי הפרידה , או ליתר דיוק ההפרדה האכזרית של אימא מכם סבתא וסבא. באוגוסט 1942 ,עת הצטוו כל יהודי סוסנוביץ, בנדין, ודומברובה להתייצב עם כל בני משפחותיהם התחילה הסלקציה ל"ימין" ו"שמאל". אמנו שעבדה בבית-חרשת הלכה אתך סבתא יד ביד והייתה בטוחה שתצליח להציל אותך וביחד תעברו לשורה של הצעירים והעובדים אך הגרמני הפריד ביניכן במכת יד חותכת , אותך העביר לצד שמאל של המבוגרים והזקנים ואותה לצד ימין לעבודה לחיים…הפרידה הטראומטית והגעגועים העזים ליוו אותה כל החיים. לאורך כל השנים אימא חייתה ושחזרה את אותם רגעים קשים.
אימא ממשיכה לספר ואף כתבה ספר על כל קורותיה והיא באישיותה המיוחדת והקורנת, באהבתה לזולת ובפועלה לאורך כל השנים מגלמת את הגבורה והתקומה ואת ניצחון רוח האדם ! ואנחנו בנות הדור השני והדור השלישי נמשיך לפעול ולספר.
משואה חמישית מעלה ארז קליר.
אני ארז קליר, נכדו של יצחק צ'רנס, יבדל לחיים טובים. סבי איז'ו, כפי שהכול מכנים אותו, נולד בסוסנוביץ למשפחה בורגנית אמידה. לאיז׳ו היו חמישה אחים ואחיות, בן הזקונים לאביו שמואל ולאמו אסתר .
בסיומה של המלחמה, נותרה מכל המשפחה רק נאד׳גה ( Nadjia), האחות הבכירה שאיבדה את רותי בת השלוש כשנקרעה מזרועותיה, ואת אבי ילדה וסבי, איז'ו.
צ׳שה, האחות המוכשרת כ״כ, נתפסה זמן קצר לפני שהיתה אמורה לעלות לפלסטין, ונספתה בירקנאו .
צ׳שה – לו רק ידעת, שאחיך הקטן, איז׳ו, שרד את שבעת מדורי הגיהינום במשך 4 1/2 שנים (דרך חמשה מחנות כפיה), ועם אשתו המנוחה יהודית ניצולת אושוויץ גם היא, הגיעו לפלסטין לאחר מאסר בקפריסין ואיזו נלחם במלחמת העצמאות וזכה לחוות את הקמת מדינה לעם ישראל – היית בוודאי חושבת – זה רק חלום. איז׳ו גם הצליח להקים בית, ובארץ המכורה תקע שורשים עמוקים – נולדה בארץ הבת – זו אמי – דליה וליד סבי – איז׳ו, יושבת גם בתי הקטנה דפני ואחותי האהובה ג׳סיקה ולידה יושב מיכאל קוחן בנה של נאד׳גה . כולנו כאן עדים, לדור ודור ונשבעים להמשיך ולזכור ולעולם לא לשכוח את הזוועות והטראומה שקרעו את רבדי חיינו וחיי עמנו.
המוטו של איז׳ו – ״ כל זה שנשארתי בחיים….זה מזל״.
אבל לא רק מזל היה לסבא שלי – אלא תושיה, אמץ לב, ובעקר היכולת המדהימה במשך ארבע וחצי שנים של תופת לא לאבד צלם אנוש בתוך הגיהינום.
בסוף המלחמה, לאיז'ו מלאו 19 שנים והוא שקל 45 ק"ג.
יומיים לאחר השחרור קיבל איז'ו חום גבוה וטיפוס הבטן. אושפז בבית החולים הצבאי-אמריקאי, היה במצב אנוש ומחוסר הכרה. הדבר היחידי שהוא זוכר מאותה תקופה הוא שהוסרו הבגדים מעליו והשילו את נעליו כי נאמר עליו "הוא כבר לא יצא מזה לחיים"…
והנה אנחנו כאן – 70 שנה אחרי – ביער זיכרון זה ליד מודיעין בדרך לירושלים עומדים בין העולמות – העבר, ההווה, והעתיד עדים לאבדן הנורא
ומצווים – לזכור, לעולם לא לשכוח,
משואה שישית תעלה נוגה לבון.
נוגה לבון נכדתם של המנוחים שלום ותושיה הרצברג, צאצאים למשפחות הענפות גראוברט, גוטמן והרצברג שהתגוררו בבנדין דורות רבים.
משפחת הרב יששכר בעריש גרוברט , רבה הראשי של בנדין.
משפחתה של הבת הרב רלה ובעלה שלמה גוטמן, שמנתה מאות צאצאים אשר נספו בשואה.
רלה גוטמן הייתה בין מקימי ארגון זגלמביה ובנה אלכס גתמון, פעיל מחתרת, נוקם בנאצים, איש חיל האוויר, שליח המוסד ומפקד המבצע להעלאת יהודי מרוקו.
בתה תושיה הרצברג לבית גוטמן נישאה בגטו לבעלה הרצברג, בן חמישי למשפחת הרצברג הענפה שכולה נכחדה בשואה. תושיה הרצברג הייתה במלחת העולם השנייה חברת מחתרת הנוער הציוני "נאשה גרופה" שפעלה להברחת יהודים מפולין דרך סלובקיה לארץ ישראל. פעלה רבות להנצחת השואה בארץ ובחו"ל הייתה בין מייסדי "משואה", המכון להוראת השואה, ופעלה להקמת אנדרטות בארץ ובפולין, ולהנחת מורשת השואה בקרב תלמידים. פעלה בהתנדבות בעיר רמת גן בשכונות מצוקה ולמען נזקקים. על פעילותה ההתנדבותית הוענקו לה אות "יקירת העיר" רמת גן ואות הנשיא למתנדב.
שלום הרצברג היה חבר ההנהלה הראשית של תנועת "הנוער הציוני" בוורשה. פעיל במחתרת הבין-תנועתית בגטו בנדין. לאחר חיסול הגטו נשלח למחנה כפייה והשתתף ב- "מצעד החיים". מיד לאחר המלחמה בשנת 1945 התנדב למודיעין האמריקאי ושימש חוקר שבויים נאצים. בסיוע האמריקאים, ארגן את ה- "בריחה" לארץ ישראל בגבול גרמניה צרפת. בשנת 1951 עלה לישראל והיה תעשיין מצליח ומעורה בפעילות הציבורית. היה בין היוזמים להקמת אתר הנצחה של ארגון זגלמביה וממייסדי המכון ללימודי השואה "משואה", וחבר פעיל בהנהלתה כיו"ר ועדת הכספים.
להלן קטע מספרה של תושיה הרצברג "החול הצוחק":
כעת בלילה בכפר הגרמני הזה עתיד שלום הרברג להשיב לקצין המודיעין האמריקאי שיחד עמו חקר שבויים נאציים, על השאלה הכואבת "למה לא התנגדתם לגרמנים?". תשובה מוחשית וללא מילים:
…הם בחרו בכפר על המפה, הם ערכו ביקור-פתע אצל ראש הכפר ושלום בקול מורם ובוטח ציווה עליו, על ראש הכפר, לאסוף עד שעה 12 בלילה, את כל התושבים בכיכר הכפר.
"אם איש אחד יימצא בביתו, יישרף כל הכפר" – צעק. "כך דברו הגרמנים אלינו" – הסביר לקצין, ונסע לפונדק. השעון הראה את השעה שתים-עשרה בלילה. הג'יפ נעצר בכיכר הכפר. לאור פנסי המכונית נראו מאות אנשים, העומדים בשתי קבוצות נפרדות, בשקט ובדממה, פה ושם נשמע בכי חנוק של ילד. אוירה של פחד וחרדה מילאה את השטח.
שלום הביט בהמון המבוהל שלפניו ונדמה היה לו, שהוא רואה ביניהם את פניהם היקרים של אימו, של אביו, של אחיותיו עם ילדיהן. אותם מבטים, אותה חרדה, ואותו ניצוץ של תקוה. אותו פחד מפני האיום האכזרי: כל הכפר יישרף.
שלום ידע: אף אחד לא נשאר בביתו. גם אז כולם התייצבו. התרגיל הצליח: ההמון ציית לפקודה של כוח אכזרי.
"להתפזר לבתיכם!" – ציוה שלום ובקפיצה עלה על הג'יפ ליד הקצין האמריקאי. הקצין היה המום. הוא נהג בג'יפ והחריש. באמצע הכביש בלם בפתאומיות את הרכב ואמר:
"הבנתי. עכשיו הבנתי הכל"…
משואה שביעת תעלה גל בן טוב.
גל היא נכדתו של המנוח עוה"ד ד"ר אריה בן טוב.
אריה בן טוב למד בגימנסיה היהודית הציונית על שם שמעון פירססנברג בבנדין. שבין בוגריה נמצאים בין השאר שני חתני פרס ישראל – פרופ' יהושוע פראור ופרופ' נתן נולובלום.
כחניך הנוער הציוני – בזמן הכיבוש הנאצי פעל בין הנוער. גורש לאושוויץ ב- 1-8-1943 ושוחרר בינואר 1945 תוך כדי בריחה. איבד הורים, 5 אחים ואחיות, נשאר יחיד מהמשפחה. לאחר המלחמה פעל בקרב שארית הפליטה בפולין, אוסטריה, איטליה וקפריסין ועסק בארגון בני נוער לעלייה ארצה בקיבוצי המעפילים. בקפריסין רכז את הפעולה התרבותית ובעלותו ארצה נתקבל לבית הספר לפעילי ההסתדרות.
גויס לצה"ל כקצין חינוך גדוד 32 – של יוצאי השרון. כעולה חדש רכז בדרגת סגן את פעילות התרבותית והסעד של הגדוד ומחנה החזית במלחמת העצמאות. שימש כמסביר הפעולות הצבאיות במשך שנים לאחר מכן.
לאחר השחרור נתמנה כמזכיר פרלמנטרי מהראשונים בכנסת של מפלגה הפרוגרסיבית. היה דוברה, מקשר עם העיתונות עד 1958. בתקופה זו למד משפטים באוניברסיטה העברית בירושלים וקבל תואר מוסמך למשפטים ב- 1957.
מ- 1957 עבד כעורך דין עצמאי בעבודה הציבורית. המשיך לפעול במסגרת הפרוגרסיבים הליברליים העצמאיים והליברלים. שימש חבר הועד המנהל ומליאתה של רשות השידור בין השנים 1974-1978.
בכל שטחי הפעולה שלו התמסר לפעילות הקשורה בהפקת הלקחים מן השואה, למידת ההיסטוריה של התקופה הזו, והנהלת זכר היהדות הפולנית והאירופאית לדורות הבאים ובדרכים שונות.
מצד אחד שימש יו"ר ההתאחדות של יוצאי פולין מאזור זגלמביה וסגן יו"ר ההתאחדות הכללית של יוצאי פולין – ומאידך חתר לאורך כל השנים ללמוד על השואה מבחינה מדעית.
הרצון להבין את אירועי השואה מבחינה מדעית הביא אותו לספסל אוניברסיטת תל אביב בסוף שנות השבעים ללימודי ההיסטוריה, בהנחיית פרופ' שאול פרידלנדר. כתב עבודת מחקר על הועד הבינלאומי של הצלב האדום במלחמת העולם השנייה ופעילותו למען היהודים – במיוחד על רקע האירועים בהונגריה.
להלן סיפור הבריחה מתוך ספרו של אריה בן טוב "ובחלומי אני שומע את קולה של אימי":
הבריחה:
… ב- 17 בינואר 1945 ניתנה הוראה שאין לצאת לעבודה, השמועות אמרו שהצבא האדום קרב. היה נראה לנו שעכשיו הגיע סופנו, שישמידו אותנו, את כולם. למרבה פליאתם במקום זאת, ניתנה לנו פקודה להתכונן, להתלבש להתארגן – ולצאת לדרך.
אנשי ה- אס. אס. העמיסו את חפציהם על עגלות וכסוסים נבחרו עצירים, שנראו חזקים.יצאנו את השער ופתחנו בהליכה. הגענו למסילת ברזל והעלו אותנו על רכבת משא. שרר קור חריף, קור של חורף. היינו ללא בגדים חמים או כסות חמה כלשהי. הרכבת זחלה באיטיות נוראית. במשך יומיים התקדמנו רק שבעה ק"מ. רבים מתו או נהרגו מיריות השומרים.
ב- 22 בינואר ניתנה לנו פקודה לרדת מהרכבת, כל מי שלא היה מסוגל – נורה בו במקום. הובילו אותנו בשורה עורפית אל תוך היער. הצעידו אותנו רק שני טורים של אנשי אס. אס. מסביב שלג, יער מושלג, ואני חשבתי שרק דבר אחד הם מסוגלים לעשות עכשיו להרוג אותנו ביער.
לפתע ניגש אלי איש אס. אס. ופקד עלי לשאת את המזוודה שלו. קשה אולי להאמין אבל עניתי לו: את המזוודה – לא! את הרובה שלך אני כן מוכן לסחוב! אינני יכול להסביר מנין נבע הדחף הפנימי להמרות את פיו ואיך העזתי להתבטא כך. גם לא אוכל להסביר איך זה שבאותו רגע התחלתי לרוץ, לברוח. הצטרפו אלי עוד כמה עצורים. מאחורינו נשמעו יריות שנורו מרוביהם של אנשי אס. אס.
פנים אל עבי היער, על ידי נפלו אנשים. ככל שהעמקתי לתוך היער ראיתי שאנו מועטים יותר. שקט השתרר סביבנו. הלילה ירד. …
****************************
מניחי הזרים:
* הנציבה על ביקורת הפרקליטות – השופטת הילה גרסטל
* מפקד חיל האוויר לשעבר – אלוף [מיל] אליעזר שקדי
* סגן ראש עיריית מודיעין – שלמה פאסי
* נציגת הדור השלישי – שגית יוגב
* אדם שידלובסקי Mr. Adam Szydłowski
* נציגת שגרירות פולין Pani Dagmara Bobak vice konsul w Ambasadzie Polskiej w Israelu
* יצחק טורנר בשם המתנדבים בארגון.
****************************
הניצול
מאת מוטי שריד
… " היתה לו בלורית מקורזלת שיער / היתה לו בת צחוק בעיניים
ועת הקיפוהו בנות עד צוואר / צחק הוא עד לב השמיים"… (דודו)
הניצול סבא מוטי שריד (הלוחש לנכדים)
כשהרוח נושב, עת הקיץ מתחיל / קצת לפני הדגלים, זיקוקים ופטיש
על אנשי הפלמ"ח שרים כרגיל / אף דמעה לא מוחים לזכרו של האיש
טכסי זיכרון לא עורכים לו לרוב / לא עולים לקברו – פרחים להביא
וגם לי-לא בן משפחה היה, לא קרוב / לא מודע. רק ניצול
מהעיר של אבי
הוא היה די נמוך. בעצם מאד / בלורית ? הוא היה די קרח
מסביב למדורה לא ידע איך לרקוד / ובארץ-חדש. כמעט כמו אורח
בנות לא הקיפו אותו עד צואר / וממנו סלדו, אולי זה משום
שלבש מעיל צמר ישן ומוזר / ושמא-כי אפו היה צר ועקום…
לא בת צחוק בעיניו, רק מבט מסתתר / לא נחוש, לא אמיץ, לא מלא מרץ – קרבי…
לבתינו הוא בא, כי לא היה לו אחר / והוא-סתם אחד מהעיר של אבי..
אצלנו ביקר תה של ערב לשתות / לפני הקרב על פריצת הדרך
ברובה לא ידע בדיוק איך לירות / ופקודות הוא הבין רק בערך…
סיפר ששרד יחידי מביתו / מלבדו-לא נותר חי עוד איש
כנראה שהאל לא התיר למחותו / כי אם הוא לא יחיה – מי יאמר אז "קדיש"… ?
אז אמי הורתי, כובע צמר אפור / עם ברכת הדרך נתנה בידיו
והאיש התרגש, הבטיח לשמור / לראשו כקמע-עד סוף ימיו…
שבוע חלף מאז אותו ערב / ואמי למשרד של הגדוד הובהלה
לזהות חפציו של חלל מחרב: / כובע של צמר, מעיל, חבילה.
משם-לא נבין איך הוא שב, איך חזר / ושם-אין איש שיידע מה קרה לו
אבל כאן הוא הקריב לא רק את היקר / כי אם את הדבר היחיד שהיה לו…
וכך, לעתים, כשהרוח עובר / עיתונים ישנים אל הדרך מביא
אז אתמה ואשאל: היש עוד זוכר / את הניצול מהעיר של אבי ?
לקישור לסרטון שצולם ונערך על ידי יונה רדומסקי פוטזמן לחצו כאן
טכס ביום השואה 16-4-2015
חמישי, 16 אפריל 2015, יד זיכרון לקדושי זגלמביה במבוא מודיעים
ביום חמישי ה- 16.4.2015 התקימה עצרת יום הזכרון לשואה ולגבורה בטכס התייחדות עם קדושי זגלמביה ביד הזכרון שביער מודיעין.
להלן נאומו של יו"ר הארגון, מר מנחם ליאור:
מכובדי – חַבְרַת הַכְּנֶסֶת ד"ר עֲלִיזָה לָבִיא, נְצִיגֵי שַגְרִירוּת פּוֹלִין בּיִשְרָאֵל, Pani Maria MARKOWSKA Sekretarka wydzialu Ambasady Polskiej W Israelu, מַר אָדָם שִידְלוֹבְסְקִי מְעִירִיַית בֶּנְדִין, ד"ר וְולָאדֶק בּוּלְהַאק – רֹאש הַמָכוֹן לְמֶחְקָר הַשוֹאָה, ורשה, פולין, נְצִיג עִירִיַית מוֹדִיעִין.
בְּרָכוֹת וְתוֹדוֹת לד"ר אֲלֶכְּסַנְדְרָה נַמִיסְלוֹ – הִסְטוֹרְיוֹנִית וְחוֹקֶרֶת שוֹאָה, מִפּוֹלִין, לגב' רוֹנִית כּהֵן – מְנַהֶלֶת הַקוֹנְסֶרְבָטוֹרְיוֹן בְּרֵעוּת, לִסְגָן נִיצָב קְלַיִין, מְפַקֵד מִשְטֶרֶת מוֹדִיעִין, נציג מרחב שְפֵלָה בַּמִשְטָרָה וּלְפִיקוּדָיו, למַר אָבִי אֶסְתֵרְזוֹן – אִיש הַקֶרֶן הַקַיֶימֶת הַמְלַוִוים אוֹתָנוּ בִּמְסִירוּת בַּאַתַּר בְּמֶשֶך שָנִים רַבּוֹת.
חֲבֵרַי וִיְדִידַי, יוֹצְאֵי זַגְלֶמְבִּיָה וּמִשְפָּחוֹתֵיהֶם. הַיוֹם, אָנוּ מְצַיְינִים אֶת יוֹם הַשוֹאָה וְהַגְבוּרָה בַּטֶכֶּס הַמְסוֹרָתִי בְּאַתַּר הַהַנְצָחָה שֶל יוֹצְאֵי עֲיָירוֹת זַגְלֶמְבְּיָה. הַנִיצֹולִים הַרַבִּים שֶעָלוּ לְיִשְרָאֵל לְאַחַר הַמִלְחָמָה וּסְמִיכוּת הַזְמָנִים בֵּין זְוָועוֹת הַשוֹאָה לְהֲקַמַת הַמְדִינָה, הָפְכוּ אֶת זִיכְרוֹן הַשוֹאָה לְמַרְכִּיב מֶרְכָּזִי בַּזֵהוּת הַיִשְרָאֵלִית. בְּרֵאשִית יְמֵי הַמְדִינָה חָשוּ הַנִיצוֹלִים בְּחוֹסֵר נְכוֹנוּת מִצַד הַיְישוּב הַוָותִיק לְהַקְשִיב לַדְבָרִים הַנוֹרָאִים שֶהתרחשו שם.
תְּחוּשָה שֶכָּפְתָה עֲלֵיהֶם שְתִיקָה.
בִּשְלוֹשֶת הַעֲשוֹרִים הַאֲחַרוֹנִים הִשְתָּנֲה הַזִיכָּרוֹן הַקוֹלקְטִיבִי שֶל הַשוֹאָה. קַיֶימֶת יוֹתֵר וְיוֹתֵר הִתְעֲנְיינוּת בַּסִיפּוּרִים הַאִישִיִים שֶל הַנִיצוֹלִים. שְרִידִי הַשוֹאָה נִפְתָּחִים,מְסַפְּרִים מָה קָרָה לָהֶם שָם, בַּתְקוּפָה הַנוֹרָאִית הַהִיא. אֵיך שָרְדוּ; כֵּיצַד נִיצְלוּ. אֵיךְ בְּרִגְעֵי הַמַשְבֵּר וְהַסֶבֶל, הִתְגָלְתָה רוּחַ הָאָדָם כְּבִלְתִי נִתֶּנֶת לִשְבִירָה . הֵם מַעֲבִירִים לַדוֹרוֹת הַבָּאִים אֶת סִיפּוּרֵיהֶם כְּשְלִיחִים בַּמָסַע הַאֵין סוֹפִי שִל הַהִיסְטוֹרְיָה, כְּדֵי שֶזִיכְרוֹן הַשוֹאָה לא יִישָכַּח וְלא יִימָחֶה מֵעַל פְּנֵי הַאֲדָמָה. טִכְּסֵי הַהַנְצָחָה הֵם אֵמְצָעִי חָשוּב לְהַעֲבַרַת זִיכָּרוֹן זֶה מִדוֹר לְדוֹר. הֵם הַבְטַחָתֵנוּ לְמִילְיוֹנֵי הַיְהוּדִים שֶנֵעֱלְמוּ לְדִמְמַת נֶצַח,כִּי לַעָד נִנְצוֹר אֶת זִכְרָם וְאֶת מְאוֹרֲעוֹת הַשוֹאָה.
70 שָנִים עָבְרוּ
מִסִיוּם הַמִלְחָמָה הָאֲרוּרָה הַהִיא. לא יִרְחַק הַיוֹם בּוֹ לא יִהיוּ נִיצוֹלִים לְסַפֵּר אֶת זְוָועוֹת הַשוֹאָה. מִי יְסַפֵּר לַדוֹרוֹת הַבָּאִים אֶת מַה שֶקָרָה?
אָסוּר לָנוּ לְהַנִיחַ בַּצַד אֶת הַזִיכּרוֹן הַנוֹרָא!
חוֹבָה עֲלֵינוּ לְלַמֵד עַל הֶעָבָר!
לִי אִישִית יֵש הַיוֹם חֲוָויָה מְיוּחֶדֶת. הוֹרַי, מִרְיָם וְדָוִד לִיוֶר ז"ל, הָיוּ מִמְקִימֵי אִרְגוּן בֶּנְדִין בָּאָרֶץ. אִימִי, מִרְיָם, נִיהֲלָה אֶת הַיְשִיבָה בָּה הוּחְלָט עַל אִיחוּד כּל הֲאִרְגוּנִים מִזַגְלֵמְבִּיָה לְאִרְגוּן גָדוֹל אֶחָד.
הַיוֹם, אֲנִי בְּנָם, זָכִיתִי לְקַבֵּל על עצמי אֶת תַּפְקִיד יוֹשֵב ראש הָאִרְגוּן. כָּך אֲנִי סוֹגֵר מַעֲגָל. וּבְדוֹמֶה לְמִשְפָּחְתִי, כָּך גַם הָאִרְגוֹן שֶלָנוּ עוֹבֵר שִינוּי דוֹרוֹת. הַדוֹר הַשֵנִי וְהַשְלִישִי לוֹקְחִים אֶת הֶגֶּה הַנִיהוּל. הֵם הַמַמְשִיכִים הַנֶאֱמָנִים שֶל דוֹר הַמְיַיסְדִים. עֲשִיָיתָּם וּפוֹעֳלָם מַבְטִיחִים שֶזִיכְרוֹן יַהֲדוּת זַגְלֵמְבִּיָה יִהְיֶה נָצוּר בְּקִרְבֵּנוּ לְעוֹלָם.
בְּמִסְגֶרֶת אֵירוּעֵי יוֹם הַשוֹאָה בְּאַתַּר קְהִילֹות זַגְלֵמְבִּיָה, נָסִיר הַיוֹם אֶת הַלוֹט מְהַאֲנְדָרְטָה, עָלֶיהַ מוֹפִיעַ הַמִכְתָּב הָאַחֲרון, שֶנִשְלַח מְאַנְשֵי הַמַחְתֶרֶת בְִּבֶּנְדִין. מִסְמָךְ זֶה נִכְתָּב בַּשִבְעָה עָשָר בְּיוֹלִי 1943,וְנִשְלַח לַנָצִיג הַיִשְרָאֵלִי בְּקוּשְטָא. שְבוּעֲיִים לִפְנֵי הַחִיסוּל הַסוֹפִי שֶל הגֶטוֹ כְּמוֹ כֵן מִתְקַיֵימֶת הַיוֹם בָּאַתָּר תַּעֲרוּכַת צילומים, שאצרה ד"ר אֲלֶכְּסַנְדְרָה נַמִיסְלוֹ מפולין. הַתְמוּנוֹת הֵן מְהַתְקוּפָה שֶלִפְנֵי הַמִלְחָמָה וְגַם מִתְקוּפַת הַשוֹאָה בְּזַגְלֵמְבִּיָה. כָּעֵת,אוֹמַר מִסְפָּר מִילִים בּפּוֹלָנִית לְאוֹרְחֵינוּ מִפּוֹלִין, בְּתִקְוָוה שֶיִהְיוּ שַגְרִירִים שֶל רָצוֹן טוֹב בֵּינֵינוּ לְבֵין תּוֹשְבֵי זַגְלֵמְבִּיָה.
Serdecznie witamy gosci z Polski ktorzy przybyli do nas na dzien Holokostu. Wierze ze bedziecie mostem przyjazni miedzy nami I społeczeństwem Zaglebia.
לְסִיוּם,
אֲנִי רוֹצֶה לְהוֹדוֹת
באופן מיוחד לִבְנֵי הַדוֹר הָרִאשוֹן
שֶהִגִיעוּ לַעֲצֶרֶת
וּמְכַבְּדִים אוֹתָּנוּ בְּנוֹכְחוּתָם.
תִּהיוּ בְּרִיאִים,
תִּזְכּוּ לַאֲרִיכוּת יָמִים
וְתַּמְשִיכוּ לִשְמוֹר עַל הַגַחֶלֶת.
וּלְכוּלָנוּ,
שֶנַמְשִיך בַּפְּעִילוּת
לְמַעַן הָאִרְגוּן,
בְּקִירוּב לְבָבוֹת
וּבְשְמִירָה עַל זִיכְרוֹן הַשוֹאָה
לָעַד.
להלן קישור לנאום הרב גלעד קריב בשם הדור השלישי
מדליקי המשואות
משואה ראשונה
מעלים נשיא כבוד של ארגון יוצאי זגלמביה מר אברהם גרין ונכדתו נעמי גרין לזכר אמו של אברהם, חנה גרין לבית היידה (Haida).
אברהם כותב : בחול המועד סוכות 1942, נתפסה אימא בבנדין. מעולם לא הצלחנו לברר מה בדיוק קרה ביום העצוב ההוא. הגיעו אלינו שמועות כי היא עברה היכן שאסור היה ליהודים לעבור ונעצרה על ידי שוטר גרמני, אחרי שנתפסה, הוכנסה לטנדר שחור של האס-אס. – "שווארצע קארעטקע", שנסע לאושוויץ דרך מיסלוביץ, מרחק שלושת רבעי שעה נסיעה מבנדין. דודתי פיילה שגרה צמוד אלינו בגטו קראה לי ואמרה לי שתפסו את אימא בבנדין. לא הבנתי. שאלתי איפה היא ואם אני יכול לנסוע אליה. דודתי השיבה בשלילה וגם אמרה כי היא מפחדת שיותר לא נראה אותה. זו הייתה מכה איומה, קו השבר הגדול של המשפחה שלנו, שכן אמי הייתה מרכז המשפחה. לראשונה בחיי ראיתי את אבא שלי ממרר בבכי. הדירה שלנו בגטו התרוקנה הואיל ואחותי הגדולה ריבצ'ה כבר התחתנה וגרה בבנדין ואחותי הניה הסתתרה מזה זמן רב. הייתי בן שש עשרה. חיי נחלקו לשניים – לפני תפיסת האימא שלי ולאחריה. ארבעה חודשים לאחר מכן, בפברואר 1943, נשלחתי למחנה העבודה .
אימא הייתה שליחת ציבור. תקופה מסוימת היא כהנה כחברת מועצת העיר צ'לדז ועסקה בעיקר בתחום הסוציאלי. משך שנים ארוכות היו לה גם פעילויות חשובות במסגרת הקהילה היהודית, בתחומי הרווחה והחינוך. היא הייתה ממייסדות "אוכרונקה" לילדים, "בית יעקב" ו-TOZ בצ'לדז. ועיקר פעילותה הציבורית הייתה בארגון לא רשמי של נשים שסייע למשפחות יהודיות אשר נקלעו למצוקה.
כשנתיים לפני פרוץ המלחמה זכתה אמי להוקרה על פועלה למען הזולת. באחד הימים הגיע מושל המחוז לביקור בצ'לדז. המושל היה ראשון במעלה במחוז וביקורו היה אירוע חשוב במיוחד. כנהוג באירועים חשובים, ארגנו עצרת גדולה בכיכר העיר בנוכחות מכובדי העיר אימא צעדה במרכז שלושה נציגים של הקהילה היהודית אשר קיבלו פני המושל ובידיה מגש ועליו לחם ומים. הייתי בן עשר ומרב התרגשות פרצתי בבכי. האירוע החגיגי חקוק בזיכרוני כאילו ארע אתמול. כשבעים שנה אחרי כן, בשנת 2006, בטקס חגיגי בצ'לדז בו נכחו סנטור, ראשי עיריות, מכובדים שונים, עיתונאים ובני משפחתי, העניקה לי צ'לדזתואר אזרחות כבוד.
משואה שנייה
מעלים סגן נשיא כבוד של ארגון יוצאי זגלמביה מר יצחק גרינגרס ונכדו עמיר ובר לזכרה של משפחת גרינגרס.
משפחת גרינגרס כולה, גרה בבנדין בבניין גדול שהיה בבעלותו של סבא שלי. בנוסף למשפחה שלנו, גרו שם גם דודות, דודים ובני דודים רבים.בהתחלה עבדתי בגטו. אבל כבר בשנת 1942, נשלחתי עם אחי יוסף-דוד למחנה ריכוז לעבודה במפעלים הגרמניים. אבא, אמא ושתי אחיותיי נשארו בגטו עד שהנאצים החליטו לחסל את כל קהילות זגלמביה. אבא נחמן היה בן 44, אמא אסתר בת 45, אחותי הגדולה פרידה בת 18ואחותי הקטנה אדלה בת 15. חבר שלי שגר באותה חצר, הוא שסיפר לי מה קרה למשפחתי כאשר הם הגיעו למחנה השמדה אושוויץ-בירקנאו. מיד בהתחלה, מיד בהתחלה, הפרידו בין גברים ונשים. אחרי כן נעשתה סלקציה והוציאו את הצעירים כדי לשלוח אותם למחנות ריכוז ולעבודות פרך. בסלקציה, הוציאו את שתי האחיות שלי על מנת לשלוח אותן למחנה עבודה – אולם מאחר ואימי הייתה כבר חולה, החליטו האחיות להישאר עם אמא ונשלחו כולן לתאי הגזים שם הוצאו להורג. אבי נשלח למחנה פינפטייכן. כפי שסופר לי, איבד את משקפיו ולא יכול היה לבצע עבודה כלשהיא ולכן הנאצים היכו אותו למוות. כך איבדתי את רב משפחתי.
רק אחי יוסף-דוד ואני יצחק נותרנו ממשפחתנו. את אשתי אסתר לבית גרינצייגר (שגם היא שרדה את השואה) פגשתי מיד אחרי השחרור ויחד עלינו ארצה.
משואה שלישית
מעלים יושב ראש ארגון יוצאי זגלמביה מר מנחם ליאור ונכדו עומרי רגב לזכר רותקה לסקר.
מנחם ליאור הכיר את רותקה לסקר עוד משחר ילדותו , שניהם השתייכו לתנועת הנוער "גורדוניה" והשתתפו בפעילות התנועה בתחילת שנת 1940.
בינואר 2006 פנה אליו מר אדם שידלובסקי מבנדין והודיע לו ושנמצא יומנה של נערה בשם רותקה לסקר שהיה מוחבא אצל מכרה נוצרייה. הוא ביקש ממנו לבדוק אם היומן אוטנטי.
כאשר קרא את היומן, לפי מספר אזכורים בו היה בטוח שזה יומנה של רותקה.
מסתבר שאביה של רותקה שרד. הגיע ארצה והקים משפחה בארץ ויש לה כאן אחות למחצה זהבה.
היומן הועבר ליד ושם, שם הוא נמצא .תורגם למספר שפות בין היתר עברית, אנגלית פורטוגזית ועוד.
להלן קטע מהיומן מתארך 5 בפברואר 1943
"הטבעת מתהדקת ומתהדקת סביבנו, בחודש הבא כבר צריך להיות בגטו, גטו אמתי עם חומות אבן מסביב, בקיץ זה בלתי נסבל. לא נוכל לראות שדרות ופרחים.
אני כבר כל כך "ספוגה" במעשי האכזריות של המלחמה, שגם הידיעות הנוראות ביותר לא עושות עלי רושם. אני פשוט לא מאמינה שאי פעם אוכל לצאת מהבית ללא מגן דוד צהוב.
הגרמנים מכניסים אנשים חיים לתנור, ומנפצים את ראשיהם הקטנים של פעוטות בקתות הרובים, או דוחפים אותם לשקים וממיתים בגז. זה נשמע כמו סיפורי אגדה .אבל אלה לא סיפורים ,זאת האמת לאמיתה. אלה שלא ראו זאת לא יאמינו.
עם חיסול גטו בנדין באוגוסט 1943 נשלחה רותקה לאושוויץ ושם נרצחה. רותקה לא שרדה אך היומן שרד, ובעצם פרסומו יש משום הגשמת צוואתה הלא כתובה של רותקה לתעד מה שקרה כדי שלא יישכח.
משואה רביעית
מעלים גברת איטה היידה ונכדה צבי דוד היידה לזכר האב והסבא רבא צבי דוד היידה.
הנכד צבי דוד כותב:
סבתי, איטה היידה נולדה בדומברובה בינואר 1923, בת תשיעית למשפחה של חסידי רדומסק, פלג מחסידי גור. שם היא גדלה וחונכה עד תחילת המלחמה.
בחורף 1942 בהיותה בת 19 הועברה מהגטו למחנה גרינברג שליד ברגן בלזן. היא עבדה כתופרת בבית החרושת לצמר, עבור הגסטפו. לאחר שלוש שנים, בינואר 1945, הוצעדה בצעדת המוות אל וולרי. כשהבינה שסיכוייה לשרוד קלושים שכנעה את חברתה לברוח. הן הצליחו להימלט ליערות תוך כדי שהנאצים יורים עליהם. היא שרדה תלאות רבים ביערות צ'כיה, ולבסוף מצאה מקלט במשפחת אומנת תחת זהות בדויה.
אביה, צבי דוד ,חינך את עשרת ילדיו לתורה וציונות. שלושה מאחיה עלו לארץ עוד לפני המלחמה. הציונות הייתה מושרשת בה עמוקות עד שבעודה במחנה מכרה את פת לחמה על מנת שחברה תרשום לה על פיסת נייר קטנה את המנון התקווה. בשנת 1942, בחודש ספטמבר, נלקח עם הטרנספורט לאושוויץ, שם נרצח על ידי הנאצים בתאי הגזים. ברגע הפרידה מסבתי, כאשר נלקחה למחנה ריכוז גרינברג, אמר לה "לעולם על תשכחי שאת בת יהודייה". זהו מסר שאני, יחד עם סבתא, רוצים להעביר הלאה לדורות הבאים.
איטה עלתה ב 1946 כמעפילה בעלייה ב' באניית לטרון. היא התחתנה עם אברהם היידה מבנדין, ששרד את אושוויץ יחידי מכל משפחתו והם הקימו את ביתם בתל אביב וזכו לנחת מבנות,
איטה ואברהם היידה גידלו 2 בנות וזכו לנחת מבנות, מנכדים ונינים רבים.
אף אני, צבי דוד, קרוי על שמו של סבא רבא. בבואי להדליק משואה זו יחד עם סבתא, אני נרגש כפליים שכן אני עומד להתחתן עוד כחודש, ובכך אני שמח להמשיך את שרשרת הנצחית של עם ישראל לדורות ודורות הבאים.
משואה חמישית
מעלים המזכירה בהתנדבות של ארגון יוצאי זגלמביה גברת רחל בבס ובנה אריק, הבת והנכד של פרניה רכניץ מדומברובה גורניצה לזכר בנות הדודה של רחל לולה ופרניה ולציון בנה של פרניה, שמו לא ידוע וגורלו עלום.
שתי האחיות לולה ופרניה הבנות של אברהם , דוד רחל, וחנה רכניץ , נתפסו על ידי הגרמנים והועברו לגטו דומברובה גורניצה , פרניה נאלצה למסור את תינוקה למשמרת אצל שכנים פולניים – בחייה של אימא לא העזה רחל לשאול לשמו.
פרניה חששה לחייו של התינוק והחליטה לברוח מהגטו ולחזור על עקבותיה על מנת להצילו . עובדה אחת שרירה, מאז לא ראו עוד את פרניה ותינוקה עלום השם.
לולה אחותה הצעירה של פרניה, עם דודתה אם רחל, עבדו בגטו ונלקחו עם שאר הבנות בשנת 1942 למחנה העבודה גרינברג. בתחילת שנת 1945 יצאו הבנות לצעדת המוות לכיוון ברגן בלזן, לולה סעדה בכל הדרך את דודתה אם רחל. מששחררו הבריטים את המחנה , אושפזו השתיים בבית חולים צבאי כשהן סובלות מטיפוס . לולה לא שרדה, כניצולת שואה משוחררת ובת פחות מעשרים שנה, הכריעה אותה החולי.
משואה שישית
מעלים בן הדור השני מר יצחק אופלר, איש חינוך, בנם של מנשה יליד בנדין וצפורה לבית גראואר מסוסנוביץ, ובנו בועז לזכרו של אברהם מיכאל פוזמנטיר, בנם של שלמה ואיטה , בת הדודה של אבי יצחק.
יצחק כותב מעין מכתב לאברהם –מיכאל:
בן משפחתי , כנכד לי.
אביך, שלמה שרד אך היה חשוך ילדים. מעולם לא שמעתי את שלמה, מזכיר את שמך או מדבר עליך. לשמך ולגורלך התודעתי כששוחחתי עם אבי.
רק לאחר פטירתו של אביך, לפני כעשר שנים, הגיעו לידי מספר תמונות ישנות שלו ושל משפחתו.
ומאז נוספו לשמות ממדים נוספים: פנים, הבעות, צבעים.
ובתמונה אחת, רק אחת ויחידה, שבגבה נכתב רק התאריך, 4 במרץ ,1941 אני רואה את אברהם מיכאל.
מהתמונה ניבט ילד יפהפה, כבן 4, פנים עגולות, עיני שקד גדולות , שיער בהיר מלא המכסה את מצחו בפוני חינני, ידיו הקטנות מונחות על שולחן מלפנים, יושב על ברכי אמו האוהבת, איטה, ראשו שעון כנגד ראשה ועיניו מביטות הצידה.
בניגוד מוחלט לתמונות של אנשים אחרים שראיתי מאותן שנים, שברובן אין חיוכים והבעות שמחה על פני המצולמים, בתמונה הזו נסוך חיוך קל גם על פניה של איטה וגם על פניו של אברהם מיכאל.
מה חשבו באותן שעות וימים? האם היו מודעים לחומרת מצבם? האם האמינו כי הימים הבאים יהיו טובים יותר?
כשאני מביט בתמונתך, אברהם מיכאל, אני מהרהר ותוהה: כמה רגעי אושר ושמחה היו לך בחייך הקצרים? מה היה עולה בגורלך לו הגורל היה גוזר אחרת?
כיצד היו מתנהלים חייך והיכן היית היום?
שמך כמעט נשכח מלב, אך היום רבים מכירים את שמך ויכולים גם לראות את דמותך.
יש לי שני נכדים ,בגילך, ואני מתחייב כי גם הם, ואחרים, יכירו אותך וידעו את סיפור חייך הקצר והעצוב.
משואה שביעית
מעלים בן הדור השני ד"ר יצחק שנברג דירקטור ויועץ בחברות הי-טק ובנו יונתן , לזכרה של אחותו הניה שנברג.
אל הניה שנברג, אחותי הבכורה, שמעולם לא שמעתי עליה מאבי, התודעתי לפני כעשר שנים. וכך מתוארת הניה בת ה-5 שהתגלה לפני כעשר שנים, ושנכתב בעברית על ידי הגננת ומנהלת של הגן העברי שנפתח בבנדין ב -1931 (הציטוטים מכתב היד):
"שטנית, שערות קצרות, מראה של ילדה רזה, די סימפטית.
ילדה שקטה, אינה אוכלת. מכירה יפה את הצבעים. די טוב מפותחה. בעלת שכל. אוהבת לעבוד, בעלת משמעת. צריך לעורר אותה, כי באופן אחר עצובה. כשנמצאת בעצמה מרגישה את עצמה די טוב, וכשמישהו בא לקחתה, אזי אינה מרפה מהאיש. מאד קשורה לבית. מאד רצינית.התרגלה לגן ולסביבה. אוהבת את הסביבה הזו. מאד נקייה, וכל העבודות שלה נקיות הנן, ובסדר נאה".
כך מתואר ביקורו של ביאליק בגן הילדים בהשתתפותה של הניה:
"יום חמישי –22.10.31 – ביאליק בא נכנס. אמרתי לילדים: הנה אדון ביאליק.
עמדו בשורה עם הדגלים ובמארש: "אחת שתיים" נכנסו לחדר הגדול. סבבנו את החדר ועמדנו מול ביאליק. הניה, אליה וזבישק הגישו לו פרחים. שבו לשורה ושרנו: "אל הציפור"."
ובהמשך השנה מתוארת חגיגת החנוכה גם היא בהשתתפות הניה:
"יום שלישי 8.12.31 – בשעה הרביעית התאספו כל הילדים עם ההורים. הילדים קבלו את העניבות הקטנות בצבע כחול לבן. התורנים נתנו להורים פרוגרמות.לכל ילד נתתי נר והדלקתי אותם. … הנרות שרו "הדליקו הנרות", שלמה עשה את "הברכה" והילדים ענו "אמן". קבלנו כסאות וישבנו לאורקסטרה. ניהלתי "אחת שתיים" והיה די טוב ואז ניהלה הניה. היא ניהלה יפה מאד והילדים יפה נגנו. היא ניהלה "צהרים, ערב , לילה", ואני גמרתי "חצות". … האורקסטרה עלתה יפה……
הראשונה נכנסה הניה ושרה "סביבון" אחר כך נכנסה אסתר מלובשת בקוסטיום כחול-לבן – אנחנן שרנו והיא רקדה.
בכלל החגיגה עברה באופן מצוין. כולם התפלאו לאופי איכות וכמות הפרוגרמה, להתנהגות הילדים ולאורגניזציה. בכלל הנני שבעת רצון מאד, כי תוצאות עבודתי המרובה הן מצוינות."
הפסנתר מגיע לגן:
"יום שלישי ה-2.3.32 – הילדים היו עסוקים עם הבאת הפסנתר . זה היה חדש עבורם ומאד מעניין. ראו איך מתקינים איך מסדרים וכ'….הניה ניגנה להם על הפסנתר "שעון גדול" אני שרתי להם פעמיים את השיר."
14.3.32 יום הולדת בגן להניה ואורה (שבמקרה חל באותו יום):
"יום שני ה-14.3.32 – בבוקר נודע לי שהאמהות מכינות איזה דבר לכבוד יום הולדתי. היום הצטרך להיות גם יום הולדתה של הניה. ישבנו במרובע. בתווך עמד שולחן ועליו על מפיות: מנורה עם ששה נרות ומצד אחד תמונה שעשינו בעד הניה, ומצד שני: הקופסא עם: הכף, כפית, מזלג, וסכין שקיבלתי מהילדים. … הדלקנו הנרות לכבוד הניה ואחר כך גם הילדים שרו "לכבוד אורה" … ישבנו סביבו – היו רקיקים וגם שוקולדה שהביאה הניה. אכלנו וישבנו לאורקסטרה. אחרי זה היתה מוזיקה וכמה ילדים רקדו ויפה רקדה הניה, רחל וגם רבקה."
הניה נרצחה ב 1943 באושוויץ או בלחימה בבנדין.
מניחי הזרים
בתחילת העצרת הונחו זרים, על ידי בני/ בנות הדור השלישי/רביעי לרגלי 11 המצבות עליהן חקוקים שמות כל הקהילות בזגלמביה.
בסיום העצרת הונחו זרים מטעם כנסת ישראל, משטרת ישראל, צה"ל , עיריית מודיעין-מכבים-רעות , הקרן הקיימת לישראל, שגרירות פולין בישראל ועיריית בנדין.
שמשון ישביץ הניח זר לרגלי האנדרטה המנציחה את המכתב האחרון שהוברח מהגטו ואשר גלויה נערך בעצרת.
טקס יום הזיכרון לשואה ולגבורה 2014
שני, 28 אפריל 2014, יד זיכרון לקדושי זגלמביה ליד מודיעין
עצרת זיכרון לשואה והגבורה וטקס התייחדות עם קדושי זגלמביה ביד זיכרון שביער מודיעין
התקיימה ביום ב' כ"ח בניסן תשע"ד 28 באפריל 2014.
הטקס נערך על ידי מר שלמה קריב והגב' גל גרינבר.
מדליקי המשואות
משואה ראשונה מעלות דורית נובק ורחל ברקאי:
דורית נובק מנכ"לית יד ושם, שימשה במשך שש שנים כמנהלת בית הספר הבין-לאומי להוראת השואה ביד ושם, אליו מגיעים מדי שנה כ- 300,000 תלמידים מישראל ומחו"ל ואלפי מורים המשתתפים בסמינרים, בכנסים ובימי עיון המתקיימים ב-11 שפות. בין תפקידיה הקודמים: מנהלת תכנית ויסקונסין, ראש מנהלת פיתוח וקידום תעסוקה המשותפת למשרד המסחר והתעשייה ולג'וינט. הקמת העמותה החינוכית "הזנק" וניהלוה. בצה"ל שירתה, בין השאר כראש ענף הסברה וכראש ענף תרבות .
רחל ברקאי , מנהלת אגף הנצחה והסברה ביד ושם מזה כ-20 שנה. במהלכן התפתחה רשות הזיכרון הממלכתית – יד ושם – והפכה למרכז הגדול ביותר בעולם לחקר השואה, תיעודה, הוראתה והנצחתה. האגף מארח מאות מבקרים, רמי מעלה ובעלי תפקיד בשנה, מקיים עשרות אירועים ומאות טקסי זיכרון, לרבות העצרת המרכזית בערב יום הזיכרון לשואה ולגבורה ומנהל את אתר האינטרנט של יד ושם, במגוון שפות הזוכה ליותר מעשרה מיליוני מבקרים בשנה.
משואה שנייה מעלים Professor Mary Fulbrook וד"ר ולדיסלב בולהק, אורחים לא ישראליים העוסקים בחקר השואה:
מארי פולברוק, פרופסור להיסטוריה של גרמניה, חברת האקדמיה הבריטית למדעים, דיקנית הפקולטה לחברה ולהיסטוריה באוניברסיטה של לונדון וחברה במכון האירופאי. בין ספריה – מחקריה הספר: A Small Town near Auschwitz
המתייחס לבנדין ודן ברדיפת יהודי זגלמביה. עוסקת, עתה, במחקר על הנצחת השואה בראי הדורות.
סטניסלב בולהק, היסטוריון, סגן מנהל המכון הציבורי לחינוך לזיכרון לאומי בוורשה. המכון חוקר אירועים שהתרחשו משנת 1939 ועד סוף המאה הקודמת, אשר על כן, מנהל ארכיב, מהגדולים בפולין, המכיל פרטים רבים על שואת יהודי פולין. המכון הציג שתי תערוכות והוציא לאור שני ספרים על חיי היהודים בפולין, קודם לשואה.
משואה שלישית מעלים רלי פולק וד"ר מייק סטבסקי:
רלי פולק, המתניעה הראשית של שילוב דורות ההמשך בארגון יוצאי זגלמביה, מעלה המשואה לזכר הוריה, ברכה לבית קוקלינסקי, שנפטרה לפני חודשיים, וצבי טוביאש מסוסנוביץ, מהפעילים הוותיקים של הארגון ולזכר אחותה [אימי האהובה] ורדה גרינברג, מי שהייתה מופקדת על התוכן ושותפה להנחיה בכל העצרות,מאז שנת 1989 ונפטרה, בדמי ימיה.
מייק סטבסקי, פסיכיאטר ילדים ונוער, מנהל היחידה לפסיכיאטריה התפתחותית
במרכז "שניידר" לרפואת ילדים, יחידה המושיטה עזרה נפשית לילדים שיש להם בעיות פסיכיאטריות על רקע מוגבלות שכלית, מעלה המשואה לזכר אביו, מוניק סטבסקי, מי שיזם ומימן את השיפוץ, מן המסד ועד הטפחות, של בית הקברות בצ'לדז' ודאג, באמצעות בנו מייק , לאחזקתו השוטפת.
משואה רביעית מעלים לאורה ראסק ומנחם פניני:
לאורה ראסק ילידת סוסנוביץ, נלקחה לאושויץ בירקנאו, בנסותה להימלט ניצלה, בדרך נס מתליה. לאחר המלחמה, היגרה לארה"ב שם עסקה תקופה ארוכה בסיוע, לניצולי שואה, בהשגת שילומים מגרמניה. עוסקת, עתה, בהנחלת נושא השואה ברחבי העולם , במתן הרצאות וכתיבת מאמרים.
מנחם פניני [פרלשטיין] יליד סוסנוביץ,נעצר ע"י הגרמנים אך, בסיועו של יוז'ק קוז'וך, הצליח להימלט מהעיר ולעבור יחד עם אחיו לרוסיה. גויס ליחידות הפולניות בצבא הרוסי במלחמה נגד הגרמנים והיה בין משחררי מחנה ההשמדה מאידנק אשר בלובלין.
משואה חמישית מעלים רחל סגל וזאב קלסנר [KLASNER] :
רחל סגל, בת לאלטה-טאובה ולאהרון שוורץ מסוסנוביץ, שרדה את השואה הודות להצטרפותה לתנועת השומר הצעיר, בעקבות שני אחיה ואחותה הבוגרים. התעקשה שלא להישאר בבית ההורים, בפרוץ המלחמה, חברה לאחיה בקבוצת התנועה ועלתה ארצה, מטעמה, במסגרת עליית הנוער. את זיכרונותיה, כתבה בספרה "אני לא נשארת כאן, אני הולכת עם אחותי" שיצא לאור בסיוע "יד ושם".
בשנות התשעים, צילמה את המקומות שהיו לה למורשת ובהשראתם ציירה והציגה בתערוכות שונות.
זאב קלסנר, יליד סוסנוביץ , שרד את המלחמה במוצאו מסתור ביערות שבאזור לבוב.
עלה לארץ ישראל בשנת 1947 במסגרת עליה ב' והשתתף במלחמותיה כלוחם בחייל הים ובצנחנים. עוסק בציור ובפיסול, מאז צאתו לגמלאות מעבודה, רבת שנים, בבית החולים ליולדות בתל אביב.
משואה שישית מעלים לידור גליקסמן ועופר אדרת:
לידור גליקסמן, עורכת דין, מדריכת סימולאטור ביחידת מורן, בעת שירותה הצבאי,ופעילה, בת הדור השלישי, בארגון, מעלה משואה לזכר סבתה וסבה בינה, לבית לדרמן וזאב פאר לבית פרגריכט מסוסנוביץ. זאב נשלח לאושוויץ, שרד, יחיד ממשפחתו, צעד בצעדת המוות, עלה ארצה בשנת 1945 ושירת באצ"ל ובחייל הים.
בינה נשלחה, בגיל 14, למחנה עבודה בצ'כוסלובקיה, בעוד כל משפחתה הושמדה, עמדה פעמיים מול שטן המוות מנגלה ויכלה לו. בסיום המלחמה, הייתה בין עולי "אקסודוס" וחוותה את כל תלאותיה המפורסמים של אונית המעפילים.
עופר אדרת, הנין מצד אימו, רבקה אדרת-עורכת סדרות בבית התפוצות, לרחל ויוסף ברבינק, מראשי הפועל המזרחי בבנדין, ומצד אביו, בן הנין של הגאון אליהו דוד רבינוביץ תאומים [האדר"ת], מי שכיהן כרבה הראשי האשכנזי של ירושלים עד תחילת המאה הקודמת והיה חותנו של הרב קוק, הוא תלמיד לתואר שני בחוג להיסטוריה כללית של אוניברסיטת תל אביב ועורך עיתון "הארץ" לענייני היסטוריה.
משואה שביעית מעלים דב איכנוולד ובנו אופיר-יוסף איכנוולד:
דב איכנוולד, מנכ"ל "ידיעות ספרים", סופר, רב סרן במילואים שנפצע ואיבד את מרבית חבריו ופיקודיו באסון צור, במלחמת לבנון.
אופיר-יוסף איכנוולד, סטודנט לתואר שני באוניברסיטת תל אביב , סגן במילואים בחטיבת גבעתי.
הסיפא של כתבתו האחרונה של דב, מהווה עבורנו צווי דרך:
בארבע אחר הצהריים נחתנו בנתב"ג. הרגשתי הקלה עצומה. אבא חזר הביתה בריא ושלם, בדיוק כמו שהבטחתי לאימא.
כעבור שלוש שעות התקשרתי לדרוש בשלומו. אימא סיפרה שהוא הלך לשיעור דף יומי. אני, הצעיר מבין שנינו, התמוטטתי למיטה, אבל הוא לא הרשה לעצמו לשבש את שגרת יומו. כך או כך, רישומו של הביקור לא קהה. לא מזמן אמר לי אבא: "אם אבי ואימי היו יודעים שאהיה שם איתך, ודאי היו אומרים לי שזהו הניצחון הגדול שלהם".
אינני יודע לאשורה את התשובה לשאלה היכן היה אלוהים בשואה. אבל אני יודע שעבורי, אבא והדרך שבה בחר לחיות את חייו הם חלק מהתשובה. הם – והידיעה שאני עצמי זכיתי להיות חלק מהתשובה שלו
ומחר, נלך כולנו שוב לחלקת יהודי זגלמביה ביער מודיעין, לטקס יום השואה.
את הסיפור שלו, שהוא הסיפור שלי, אני אשאר כאן כדי לספר.
מדברי אברהם גרין, יו"ר ארגון יוצאי זגלמביה
השנה, ימלאו 75 שנים לפרוץ מלחמת העולם השניה.
אנחנו, יהודי זגלמביה, שחיינו על גבול פולין גרמניה, היינו מהראשונים להיתקל בצבא הגרמני הפולש. כבר בימים הראשונים של המלחמה הוצת בית הכנסת הגדול בבנדין ונשרף על חלק ממתפלליו, ובמעבר על גשר הפז'משה המופצץ בסלבקוב נורו 31 יהודים למוות.
לקרבה לגבול פולין גרמניה דאז, היה גם יתרון. בזגלמביה היו מכרות רבים, בעיקר פחם ונחושת, אשר בהם היו הגרמנים מעוניינים. לצורך כך הם סיפחו את זגלמביה ליחידת מינהל אזורית "שלזיה עילית מזרחית" -Ostobershlesien , שבירתה קטוביץ.
הסיפוח לשלזיה עילית מזרחית הטיב, באופן יחסי, את תנאי חייהם של יהודי האזור. למשל, הקצבות המזון היו יותר גדולות, הגבלות התנועה היו חלקיות, ורק באביב 1943 הוקמו גטאות סגורים. תנאים אלה ייצרו עבור היהודים אפשרויות הישרדות טובות יותר משהיו ליהודים באזורים אחרים בפולין.
יתרון נוסף של סיפוח זגלמביה נבע מניצול כח העבודה היהודי על ידי הגרמנים. מאז אוקטובר 1940 גייסו הגרמנים צעירים יהודיים למחנות עבודה בשלזיה עילית, שלזיה תחתית וחבל הסודטים. כמו כן הוקמו באזור זגלמביה "שופים" שהעסיקו יהודים וספקו לצבא הגרמני בעיקר מוצרי טקסטיל והנעלה. רבים מתושבי זגלמביה היו מוגנים משך תקופה ארוכה מגרוש למחנות ההשמדה, עקב הגדרתם כעובדים חיוניים בכלכלת המלחמה הגרמנית. באפריל 1943 , כשגטו ורשה עלה בלהבות, אנחנו במחנות העבודה, עדיין קבלנו פה ושם דרישות שלום מהבית.
הגטאות המרכזיים של זגלמביה – שרודולה בסוסנוביץ וקמיונה בבנדין, התקיימו עד אוגוסט 1943 והיו בין הגטאות האחרונים שנותרו בפולין.
בתחילת חודש אוגוסט – תשעה באב תש"ג, ביום בו יהודים קוראים את מגילת "איכה", הקיפו הגרמנים את הגטאות והתחיל היודן ריין של זגלמביה. גברים, נשים וטף הוצאו מהבתים והמחבואים, בחלק מהבונקרים היתה התנגדות וגרמנים נפגעו, אבל לבסוף חוסלו גטאות זגלמביה, באוגוסט 1943 ורב היהודים שנותרו בהם נשלחו לאושוויץ.
הגרמנים עזבו את אושוויץ וגם את זגלמביה בדצמבר 1944. השנה ימלאו 70 שנה לארועים אלה.
בימים אלה משיק "יד ושם" אלבום לרגל 60 שנה להיוסדו. מקור השם בספר ישעיהו פרק נ"ו פסוק ה' שם נאמר: "וְנָתַתִּי לָהֶם בְּבֵיתִי וּבְחוֹמֹתַי, יָד וָשֵׁם- טוֹב, מִבָּנִים וּמִבָּנוֹת: שֵׁם עוֹלָם אֶתֶּן-לוֹ, אֲשֶׁר לֹא יִכָּרֵת". מכאן אנו שולחים להנהלת יד ושם ברכת חזק ואמץ, המשיכו במפעלכם הקדוש.
היום, 75 שנים לאחר פרוץ המלחמה , אני פונה לצעירים שלנו בני הדור השני ובמיוחד הדור השלישי. אנחנו בני הדור הראשון הולכים ומתמעטים. עשינו כמיטב יכולתנו, הקמנו ארגון לתפארת אשר שמו נישא בישראל ובחו"ל – אמריקה, אירופה ובמיוחד פולין. אנא קחו על עצמכם את המשך הפיתוח והפעילות השוטפת, וכך נבטיח שיהדות זגלמביה היפה לא תשכח.
אסיים את דברי בקטע מתוך "הנדר" של אברהם שלונסקי:
"על דעת עיני שראו את השכול
ועמסו זעקות על ליבי השחוח
על דעת רחמי שהורוני למחול
עד שבאו ימים שאיימו מלסלוח
נדרתי הנדר לזכור את הכל,
לזכור ודבר לא לשכוח"
שיר שהוקרא בטכס על יד שלמה קריב
שוועסטער חיה (גרסה עברית)
תרגום: דן ענבר.
וחיה נשארה לשמור עלינו
טיפלה בשני אחיה הקטנים
ובלילות כשנעצמו עינינו
היא שרה לנו גם שירים יפים
שיער ארוך שלצמות נקלע
עיניים ירוקות ושני אחים
לאחותי אשר אותי גידלה
ולא מלאו לה עשר שנות חיים
סידרה בישלה הגישה ארוחה
גזרה את ציפורנינו הקטנות
רק לשחק איתנו שכחה
חיה אחותי עם הצמות
חיה אחותי עם זוג עיניה
חיה בטרבלינקה נשרפה
מניחי הזרים
זר ממשלת ישראל – השר אורי אורבך
זר יד ושם – הגב' רחל ברקאי
זר העיר מודיעין – סגן ראש העיר מר פסי
זר שגרירות פולין – קונסול ראשון מר סטז'ינסקי
זר משטרת ישראל – סנ"צ אמיר קליין
זר המכון לזיכרון לאומי בוורשה – ד"ר אלכסנדרה נמיסלו
זר פלך בנדין – מר אדם שידלובסקי
זר מרכז המוסיקה העירוני מודיעין-רעות-מכבים – הגב' רונית כהן
זר הקק"ל – מר אבי אסתרזון
זר צה"ל על מצבת חללי נצר אחרון – סרן אסף יבלון, חיל הים וסגן ניתאי חנצור, היחידה למלחמה בטרור



